Subscribe: The Dikdukian
http://dikdukian.blogspot.com/feeds/posts/default
Added By: Feedage Forager Feedage Grade B rated
Language: Hebrew
Tags:
Rate this Feed
Rate this feedRate this feedRate this feedRate this feedRate this feed
Rate this feed 1 starRate this feed 2 starRate this feed 3 starRate this feed 4 starRate this feed 5 star

Comments (0)

Feed Details and Statistics Feed Statistics
Preview: The Dikdukian

The Dikdukian



An online דקדוק resource for גבאים, בעלי קריאה and דקדוק enthusiasts



Updated: 2018-01-18T07:12:30.644-05:00

 



Talented Locusts

2018-01-17T16:36:27.327-05:00

Just wanted to highlight one of Elie's points below from last week but on this week's פרשה:
י:ו וּמָלְאוּ הלמ"ד בשוא נע, לא לקרוא וּמָלוּ
It is not absolutely essential to use the שוא נע. However, one must be very careful not to skip the שוא altogether and pronounce it וּמָלוּ. Surely, the locusts were not circumcising the Egyptians houses.
(image)



לשון יחיד ורבים

2018-01-11T15:24:54.168-05:00

From Eliyahu Levin:

ט לא שאלה שהגיעה אלי בשנה שעברה מנויורק:
Rav Eliyahu, Shalom UVracha -Please excuse me for writing to you in Loazeet, but please feel free to reply in Leshon HaKodesh.First of all, thank you very much for your wonderful material!I would really appreciate your help with the following question that someone asked me:
ל"א והפשתה והשעורה, נוכתה: כי השעורה אביב, והפשתה גבעול ל"ב והחיטה והכוסמת, לא נוכו: כי אפילות, הנה :
Why is the first pasuk singular (נוכתה) and the second pasuk plural (נוכו)?Thank you very much! Chazak VeEmatz !משה שמואל וייס Moshe S. Weiss
Thank you very much!

גם מי שאינו מבין אנגלית יבין את השאלה, מ"ש חטה וכוסמת שלא נכו בלשון רבים, ומ"ש פשתה ושעורה שנכתה בלשון יחיד.
אינני בטוח שיש סיבה מחלקת.
אולי לפשתה יש טעם משלה – אביב, ולשעורה טעם אחר - גבעול משא"כ חיטה וכוסמת שיש להם טעם משותף.
תשובת אפ"ר (אוריאל פרנק:: אינני בטוח ש"נוכתה" הוא לשון יחיד. השוה "בנות צעדה" והכתיב "ידינו לא שפכה" וכמ"שכ על כך בעבר. ע"כ תשובת אוריאל.
מעניין מאוד היום עיינתי בספר של זיידל על צורות רבים משונות. עדיין צריך להסביר למה המעבר לצורת רבים "סטנדרטית".
(image)



דקדוקי וארא סח

2018-01-11T15:24:46.076-05:00

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת וארא ובהפטרה, ובקריאת שבת במנחה ושני וחמישי. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרעוְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי וְהִרְבֵּיתִי וְנָתַתִּי וְאָמַרְתָּ וְהִפְלֵיתִי וְשַׂמְתִּי וְהַעְתַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּ וְהִדְבַּקְתִּי וּבָקַעְתָּ וְהַעֲמַדְתָּ וְהִכְרַתִּי וַהֲפִצֹתִי וְשַׁבְתִּי וַהֲשִׁבֹתִיו ג וָאֵרָא הטעם ברי"ש מלרע.ו ד וְגַם מוטעם באזלא (קדמא) טעם מחבר, ולכן אין לעשות ניגון הפסק.ו כה -פִּינְחָס הנו"ן בשוא נע.ו כז הַֽמְדַבְּרִים למרות הגעיא המ"ם בשוא נח[1]ז י וַיַּעֲשׂוּ כֵן: הטעם נסוג אחור ליו"ד. א"ה: בקורן המילים מוקפות, אבל בידינו ספרים מדויקים יותר. א.ל.ז טו אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ : ה"א בשווא נח ודגש קל בפ"ה.ז טז שַׁלַּח : כבר הערנו על כך בשבוע שעבר, יש להקפיד על הדגש בלמ"ד להבדיל בין בניין קל לפיעל. ובין עבר לציווי. א.ל.ז יט וְיִֽהְיוּ-דָם: געיה ביו"ד הראשונה. ז יט וְהָיָה דָם: תיבה 'והיה' במלעיל מדין נסוג אחור.ז כ וַיֵּהָפְכוּ: מרכא[2] בה"א מורה על העמדה קלה שם, יש לקרא ויֵּהָ-פְכוּ. והפ"א בשוא נע.ז כב בְּלָטֵיהֶם: כאן ולהלן, ח ג ו-ח יד, ללא ה"א בין הלמ"ד לטי"ת, לעיל ז יא בְּלַהֲטֵיהֶם.ז כז בַּצֲפַרְדְּעִֽים׃ הצד"י רפויה. יש חטף פתח בצד"י בלנינגרד, מה שמוכיח ללא ספק כי השוא בצד"י הוא נע. וכן בהמשך.ח א עַל-הַנְּהָרֹת: לפי חלק מכתבי היד הדרבן (קדמא או מקל) בעי"ן, לפי כל ספרי תימן, בה"א הראשונה[3].ח א עַל-הַיְאֹרִים : אין געיה בה"א והשווא ביו"ד נח. וְהַעַל: במלעיל.ח ב הַצְּפַרְדֵּעַ כאן הצד"י דגושה, ובשוא נע.ח ה וּמִבָּתֶּיךָ : התי"ו בדגש קל, בתורה קדומה, בחלק הדקדוק נאמר על כך: "התי"ו בדגש קל, וכן כל לשון בתים שבא בלשון רבים יבואו בדגש קל, זולת ב' שיצאו מן הכלל לדעת בן אשר ובאו בדגש חזק..."[4] ח ז וְסָרוּ הטעם ברי"ש מלרע.ט ט אֲבַעְבֻּעֹת: עי"ן בשווא נח, בי"ת שלאחריה בדגש קל, יש לקרא אבעְ-בֻּעֹת.ט כג וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ: מרכא בתי"ו, הטעם נסוג לתי"ו. וה"א בחטף פתח.ח טו אֶצְבַּע מלרע!ט ל תִּירְאוּן הרי"ש בשוא נע הטעם באל"ף מלרע.הפטרת ואראיחזקאל כח כד (תימנים) סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב להשמיע גם את האל"ף. לא מַכִיב ולא מַמִיר.כה וְנִקְדַּשְׁתִּי הטעם בדלי"ת למרות וי"ו ההיפוך.כט ג וְאָמַרְתָּ מלרע; הִנְנִי הנו"ן בשוא נח, וכן בפסוק ח י ועוד. הַתַּנִּים לא תנין. וַאֲנִי עֲשִׂיתִֽנִי׃ בפסוק ט וַאֲנִי עָשִֽׂיתִי׃ד וְהִדְבַּקְתִּי מלרע; בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ לבטא נכו[...]



Frogs

2018-01-11T15:24:33.621-05:00

As a general rule, a שוא under the first letter of a word will always be a שוא נע. Also, if a word is prefixed by a ה' הידיעה it will usually begin with a דגש in its first letter and the שוא will be a שוא נע. There are numerous exceptions to this rule (as there are to every rule, including the rule that every rule has exceptions.) One exception which is seen many times is הלוים which never has a דגש.(As I understand it, there is a מחלוקת as to whether a שוא underneath one of these exceptions is נע or נח. The תיקון סימנים goes with נח.)In וארא, we find another exception - צפרדעים. The צ doesn't get a דגש. However, there is something different about this exception. There is an exception to the exception. In ח:ב we find וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּע. Any suggestions as to why this is?Reader answers:MG said...R' Yaakov Kaminetsky discusses this question in Emes LYaakov. He answers that "Tzfardea" is not of Hebrew origin, rather Egyptian, and in that language the Tzadi did not have the ability to receive a dagesh. Therefore even though it is preceded by a "Heh Hayidiah" it receives no dagesh. However the word "HaTzefardea" does not refer to "a frog" but to the "frog infestation", (as Rashi explains according to the Pshat)and this new word now follows the rules of Hebrew Dikduk, so the Tzadi receives a dagesh.DECEMBER 15, 2008 11:34 PMShloime said...The Radak in Michlol quotes this as being an exception.A mem of a present tense piel doesn't take a dagesh. Not sure why.[...]



From the Children of the Hebrews

2018-01-04T17:46:04.332-05:00

(ב:ו)
וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה

It would seem that the pronunciation of the word מילדי is quite crucial. Obviously, when pronounced correctly, it means "from the children of the Hebrews." However, suppose it were to be erroneously pronounced מְיַלְדֵי. Wouldn't that mean "the midwives?" (or, midhusbands, per Michael's comment.) Admittedly, that wouldn't make much sense in context and perhaps need not be corrected. But certainly something to be mindful of.

See the comments.
(image)



The strange thing about Straw

2018-01-04T17:45:56.096-05:00

(ה:ז)וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶןAt the end of a פסוק or at an אתנחתא, we find that שֶמֶן becomes שָמֶן and אֶבֶן becomes אָבֶן but for some odd reason תֶּבֶן does not become תָּבֶן. I did a little fishing around in a Concordance and I came up with a theory that perhaps we do not modify the word if it will appear to change its meaning. This theory is based on איוב י"ג:א שָׁמְעָה אָזְנִי, וַתָּבֶן לָהּ where the word is from the root בינה, understanding. However, others have suggested otherwise.Please see the comments for further discussion on the topic. MG said...R' Yaakov Kaminetsky suggests an explanation for this in his sefer Emes L'Yaakov.If you don't have this sefer, you should buy it. R' Yaakov was the last great American dikduk expert and he addresses many questions regarding dikduk and "trop" in the Torah.December 15, 2008 11:41 PM Avromi said...Reb Yaakov says that it is because then people might make a mistake and think that he is saying "taven" with a "vav" instead of a "veis."yasherkoach on the mareh makomDecember 15, 2008 11:49 PM[...]



Affliction

2018-01-04T17:45:49.040-05:00

(א:י"ב)
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ

I've mentioned this before but it should really be pointed out on every occasion: It is of utmost importance to pronounce it יְעַנּוּ (to afflict) as opposed to יַעַנּוּ, (to answer). This is certainly correctable and is easily missed.

Please see the comments.
(image)



דקדוקי מילים שמות סח

2018-01-04T17:45:41.505-05:00

דקדוקי מילים וחלקם בעלי משמעות בפרשת שמות ובהפטרות. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.מילים שו"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע וְאָמַרְתִּי וְאָסַפְתָּ וּבָאתָ וְשָׁלַחְתִּי וְהִכֵּיתִי וְנָתַתִּי וְלָקַחְתָּ וְשָׁפַכְתָּ וְשַׂמְתָּ וְהוֹרֵיתִי וְדִבַּרְתִּי וְדִבַּרְתָּא ג יִשָּׂשכָר כבר כתבנו בפרשיות ויצא-וישלח-ויגש-ויחי לקרוא יִשָּׂכָר והשי"ן השנייה כאילו אינה קיימת.א י הָבָה נִֽתְחַכְּמָה הנו"ן רפויה[1].א יא עַנֹּתוֹ יש להדגיש את הנו"ן להבדיל בין 'ולא יכלו אחיו לַעֲנוֹת אותו' לבין 'וישכב אותה וַיְעַנֶּהָ', מלשון עינוי.רַעַמְסֵס העי"ן בפתח והמ"ם בשוא נח. במקומות האחרים העי"ן בשוא נח והמ"ם בשוא נע.א טו יח כ לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת לַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בלמ"ד. (תנ"ך ברויאר מוסד הרב קוק עמו' תד)א טז וָחָיָה הוי"ו קמוצה, מלעיל הטעם בחי"ת והיו"ד רפויה ללא דגש.א יז וַתִּירֶאןָ האל"ף נחה אינה נקראת כאילו כתוב וַתִּירֶןָ, מי שקורא את האל"ף וַתִּרְאֶינָה עובר למשמעות ראייה. הַֽמְיַלְּדֹת הַֽמְיַלְּדֹת: השוא במ"ם נח למרות הגעיא בה"א.א יט הַמְיַלְּדֹת המ"ם ללא דגש ובשוא נח.א כ וַיֵּיטֶב היוד הראשונה בצירי ולא בחירק (השנייה נחה – לא מבוטאת).א כא כִּֽי-יָרְאוּ: הרי"ש בשווא נע, שווא נח משבש את המשמעות.ב ג הַצְּפִינוֹ הצד"י דגושה ובשוא נע, אין דגש בפ"א.תֵּבַת גֹּמֶא שתי המילים מלעיל הטעם בתי"ו ובגימ"ל. וַתַּחְמְרָהֿ אין מפיק בה"א.ב ז הָעִבְרִיֹּת כב נָכְרִיָּה׃ הרי"ש בחירק חסר והיו"ד אחריה בדגש חזק וחולם (אין לקרוא כאילו יש שם אל"ף).ב ט וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ: טעם טפחא בתיבת וַאֲנִיב יד הַלְהָרְגֵנִי הלמ"ד ללא דגש בשוא נח. הה"א השניה בקמץ חטוף (קטן).ב יז וַיְגָרְשׁוּם הרי"ש בשוא נע לא בחט"ף, גם אין געיא בלנינגרד.ב כ וְיֹאכַל לָֽחֶם: טעם נסוג אחור ליו"דב כד אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶֽת-יַעֲקֹב׃ על פי רב מוטעם טפחא, מרכא סו"פ. על פי תורה קדומה: "הטפחא בתיבת 'יצחק'.ג ז עֳנִי העי"ן בחטף קמץ והטעם בנו"ן. נֹֽגְשָׂיו: הגימ"ל בשווא נע והשֹי"ן שמאלית, בדומה לו גם בהמשך ה ו אֶת-הַנֹּגְשִׂיםג ח וּֽלְהַעֲלֹתוֹ: ול-ה-ע-ל-תו, למ"ד שווא נח, געיה בה"א, עי"ן בחטף[2].ג ט בָּאָה הטעם בבי"ת מלעיל לשון זמן עבר.ג יא אָנֹכִי הטעם בנו"ן בגלל ההפסק.ג יג וְאָֽמְרוּ-לִי: געיה באל"ףג טו כֹּֽה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּֽה במקף ולא במונח.ג יח הָֽעִבְרִיִּים: הרי"ש בחיריק חסר והיו"ד אחריה דגושה ובחירי[...]



בת פרעה

2018-01-04T17:45:30.765-05:00

It's Bisyah!!!!!!!!!!!!!!! (דברי הימים א ד:י"ח)
I would love to meet the Rebbe or Morah with the courage to teach it that way. Of all the moros and rebbeim my kids have had, I may be able to count on one ... finger.

However, the first comment by Anonymous offers a plausible לימוד זכות. Perhaps Bisyah is an Egyptian form of the name and once she converted, it became Basyah which is more of a Hebrew form. The problem is, was this really her given name? It's hard to imagine פרעה would name his daughter such. It's more likely this was a name given to her only after she converted.
(image)



Raamseis

2018-01-04T17:45:04.318-05:00

In the beginning of פרשת שמות we are told (א:י"א) that בני ישראל built two large cities for פתם - פרעה and רַעַמְסֵס. This may sound rather similar to the city in which יוסף placed his family (בראשית מ"ז:י"א). However, אבן עזרא points out that in fact, the city mentioned in ויגש is different - רַעְמְסֵס - actually pronounced Ra-me-seis as opposed to the one in שמות, pronounced Ra-am-seis. Thus, they are not the same city. A בעל קריאה, therefore, should probably be careful to distinguish between the two.

Surprisingly, though, רש"י explains that בני ישראל made these already existing cities into storage cities for פרעה. It seems from רש"י's words that he assumed that the two cities were the same and that is why he explained the apparent difficulty of building a city that already exists. This is hard to understand not only because of what אבן עזרא stated but also, why would פרעה place his storage in the city in which בני ישראל dwelled.
(image)



You Make the Call - אבל מצרים

2018-01-04T17:47:54.023-05:00

From 2010:
Last week, the בעל קריאה said אֵבֶל מצרים instead of אָבֵל מצרים. I did correct it on the spot but it occurred to me afterward that perhaps it is only אָבֵל because of סמיכות in which case, I don't think it is a critical mistake absolutely requiring correction. Is that the case?

But I was wrong:



elie said...
המילה אָבל מצרים אינה לשון אבלות
יש עוד מקומות כמו אָבל השיטים
לכן כשקרה אֵבל הוא עשה טעות חמורה
(image)



Pain in the Neck

2017-12-18T14:44:58.238-05:00

After יוסף reveals his identity to his brothers, he and his only full brother, בנימין, embrace each other. The pasuk (45:14) recounts that יוסף fell upon בנימין’s neck and cried, while בנימין cried on יוסף’s neck as well. Although, it is simply understood that they were crying tears of joy, רש"י quotes the :גמרא מגילה ט"ז stating that יוסף cried on בנימין’s neck over the two temples that would be built in בנימין’s portion of ארץ ישראל and ultimately destroyed, while בנימין was crying over the משכן in שילה which was in יוסף’s portion and would ultimately meet the same fate.

There is a discussion among the commentaries concerning the logistics of this גמרא. Some suggest that the plurality of the word neck with regards to צוארי בנימין, is what led the גמרא to interpret it as referring to two temples. However, this approach is disregarded for two reasons. First, it is not uncommon for the Torah to refer to the neck in plural, just as it always does with the face. Many commentaries (רד"ק, רבינו בחיי, חזקוני, העמק דבר) interpret “צוארי” to simply refer to the two sides of the neck. Moreover, the word used in regards to יוסף’s neck, “צואריו,” is also plural. In the end, the only sensible approach among the commentaries on רש"י seems to be that, although יוסף cried with all his other brothers as stated clearly in the following pasuk, the necks are only mentioned with בנימין. This indicated that there was something special about the crying with בנימין. The fact that יוסף cried over two temples while בנימין cried over only one משכן is purely incidental, as it were. It just so happened that two temples were built in בנימין’s portion and one משכן in יוסף’s but it has no relation to the grammar of the pasuk.

Although in רש"י’s version of the גמרא, there is no indication that the plurality of necks plays any part in the drashah, the text of the מדרש בראשית רבה צ"ג:י"ב, seems to indicate that it did when it asks, “did בנימין have two necks?” שערי אהרן offers a viable approach to justify the מדרש. The word “צואריו,” translated literally, can only mean the many necks of one person. However, the word “צוארי” can be used to mean the many necks of one person or the many necks of many people. It is this point that lead the מדרש, and perhaps the גמרא as well, to infer that יוסף was crying over two tragedies, and בנימין over one.

See the comments below and a link to a fascinating discussion on this by R' Wolf Heidenheim in his ספר מודע לבינה.
I understand his questions but he loses me a little when answering them. If I understand correctly, in a nutshell: Tzavarav is plural, which is normal. Tza-va-rei would also have been plural and normal. But the word as it is written, tza-ve-rei, with a שוא, is the possessive form of tzaverayim which would mean not many necks but exactly two. This is what is driving the inference of the מדרש.
(image)



דקדוקי ויגש

2017-12-18T14:44:47.974-05:00

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת ויגש ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.מילים שוי"ו ההיפוך לעתיד הפכה אותן למלרע: וְיָשַׁבְתָּ וְכִלְכַּלְתִּי וְנָתַתִּי וְקִבַּצְתִּי וְהֵבֵאתִי וְהוֹשַׁעְתִּי וְטִהַרְתִּי וְכָרַתִּי וְהִרְבֵּיתִימד יח –יִחַר הטעם ביו"ד מלעיל.מד כג יֵרֵד יו"ד ורי"ש בצירי הטעם ברי"ש מלרע.מה א –עָמַד והטעם בעי"ן נסוג אחור.מה ב בִּבְכִי: בי"ת שנייה בשווא נח ובמלרעמה ה אַל-תֵּעָצְבוּ': מונח רביע באותה תיבה, יש לקרא בהעמדה קלה בעי"ן וצד"י בשווא נע כמובן.מה יב הַֽמְדַבֵּר: המ"ם בשווא נעמה יד בִנְיָֽמִן-אָחִיו: געיה בי"ד הראשונהמה טו וְאַחֲרֵי כֵן: טעם נסוג אחור לאל"ףמה כג כְּזֹאת הכ"ף בשוא.מו א בְּאֵרָה שָּׁבַע: דגש חזק בשי"ן מדין אתי מרחיק.מו ד 'אָֽנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה': תיבה אנכי ברביעי לפי ברויאר ואחרים, על פי תורה קדומה, במונח. בחלק הדקדוק מסביר כך: תיבת 'אנכי' בשופר הולך ברב התיגאן המדוקדקות, לא ברביע, להורות גודל וחוזק שיתוף ודיבוק השכינה ביעקב אבינו, עכ"ל. א"ה: להוציא מכל ספק, אנו נוהגים כספרים המדויקים שבידינו. וכבוד המהרי"ץ בעל חלק הדקדוק במקומו מונח. א.ל. וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה: טעם טפחא בתיבת וְאָנֹכִימו יב וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח: טעם טפחא בתיבת וְשֵׁלָה מיקום הטפחא מתערב במכוון על מנת להבחין בין שלה שהוא בן בת שוע לבין אחיו שהם בני תמרמו יג וּפֻוָה הוי"ו ללא דגש.מו כ יָֽלְדָה-לּוֹ: געיה ביו"ד והלמ"ד בשווא נע. אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (בקריאה "ישראלית": ASENAT).מו כו הַבָּאָה מלרע הטעם באל"ף; מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב: טעם טפחא בתיבת מִלְּבַדמו כז הַבָּאָה מלעיל הטעם בבי"ת.מו כז 'אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם': בחלק הדקדוק של תורה קדומה, הערה מעניינת שיש בה כדי להבהיר כיצד להבדיל בקריאה בין 'לו' ל'לא': יש להאריך מעט בתיבת 'לו', דלא לישתמע לשון שלילה. א"ה: לנו אין מסורת המבחינה. א.ל.מו כח גֹּשְנָה הטעם בגימ"ל והשי"ן בשוא נח.מו כט וַיֶּאְסֹר האל"ף בשוא נח ולא בחטף-סגול.מו לא וְאֹֽמְרָה המ"ם בשוא נע, מי שקורא בשוא נח עלול להישמע וְאָמְרָה בקמץ חטוף במשמעות וֶאֱמוֹר! אֵלָיו בזקף, לא ברביע.מו לב 'וְהָֽאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן': תיבה 'רעי' טעם נסוג אחור לרי"ש, במלעיל וכן הוא להלן פס' לד כָּל-רֹ֥עֵה צֹֽאן.מז ג רֹעֵה צֹאן: בניגוד לסעיף הקודם, אין כאן טעם נסוג [...]



Can you count to 70?

2017-12-18T14:44:28.987-05:00

Originally meant to be a חשבון shtikle but morphed into some דקדוק:

Question: How many males are counted as coming to Mitzrayim with Yaakov? One thing is for sure, it wasn't 70. I still have not been able to figure out how all the numbers worked - who were the 66 mentioned in 46:26 and the 70 in 46:27? 66+3 = 69, the last time I checked. If you add up all of the children and grandchildren, it does come out to 70 but then it should have been 67 and then 70. All that aside, it was not only males who were counted. Dinah is counted along with her brothers which is understandable. Serach bas Asher is counted as well which is slightly more puzzling. One must assume she was not the only granddaughter. From Rashi (46:27) it seems Yocheved was somehow part of the 70 as well.

While I was not able to find anything explaining why these particular women figured in the count as opposed to others, I did see an interesting insight into the pesukim in consideration of that fact. Tzeror HaMor and Emes L'Yaakov both point out a discrepency in the per-wife tallies found in the pesukim. The numbers for Rachel ("arba'ah asar") and Bilhah ("shiv'ah") are of the masculin form. The numbers for Leah ("sheloshim veshalosh") and Zilpah ("sheish esreih") are feminine. They both explain that Leah and Zilpah both had women counted among their offspring - Dinah from Leah and Serach from Zilpah. Therefore their numbers are delivered in feminine. Rachel and Bilhah had no feminine offspring counted and thus their numbers are in masculine.

One might wonder why this is so, considering that the generic plural is usually masculine by default. However, Emes L'Yaakov points out that the word "nefesh" which the number is qualifying is feminine. So the default gender of the number for "nefesh" should be feminine. Rachel and Bilhah were the exceptions.
(image)



From Eliyahu Levin on מקץ

2017-12-15T14:47:22.869-05:00

בס"ד יום א לסדר מעט צרי ומעט דבשלמערכת שלוםרציתי לעורר על שני ניקודים בפרשת השבוע (מקץ) שרוב החומשים משתבשים בהם.א. מא נ וליוסף יֻלַּד הלמ"ד בפתח. כן הוא לפי הדקדוק.וכתב על זה המנחת ש"י: בכל הספרים הלמ"ד בקמץ גם נמסר עליו במ"ג [=במקראות גדולות, הכוונה לדפוס ונציה]. א.ל.] לית קמץ [= המקום היחיד במקרא שמילה זו מנוקדת בקמץ] וקשה שהוא כבן נפתלי ולב"א [=ולבן אשר, שהלכה כמותו בכל מקום לגבי בן נפתלי. א.ל.] בפתח, כפי מה שראיתי בחילופים שבדפוס. ואחר שכתבתי זה ראיתי ספר רב פעלים שכתב בלשון זה אבל וליוסף ילד שני בנים פתוח לב"א ולב"נ קמוץ. ומסורה אחרת מצאתי עליו ב' קמצין כי אדם לעמל יולד ודין [= קמץ בשני מקומות. האחד הפסוק באיוב ה ז כּי-אדם לעמל יוּלּד; והשני כאן]לפי זה, חייבים לפרש את המסורה של ונציה שהיא לא מנתה את הפסוק באיוב כיון ששם יוּלָּד בכתיב מלא וי"ו.מכל מקום המנחת שי מציין שהניקוד בקמץ הוא לפי בן נפתלי וכאמור אנו הולכים בכל מקום לפי בן אשר.שתי המסורות שהמנחת שי מביא בעד הקמץ הן לפי בן-נפתלי.מכל מקום כיון שכך בדפוס ונציה לא נעקר שיבוש זה מהספרים.אם היה מקום לספק אם אמנם ספר החילופים דייק כאן ביחסו את הקמץ לבן-נפתלי ואת הפתח לבן אשר, הרי זכינו לעדות מפורשת בספר "מאורות נתן" של ר' יעקב הלוי ספיר. בשליחותו שאלו את חכמי ארם צובא לבדוק בכתר ארם צובא איך מנוקד שם. וז"ל מאורות נתן: יֻלָּד בקמץ? תשובה אינו כן אלא בפתח ומסר עליו מבחוץ [כלומר בגיליון] פתח. שלושה כתבי יד אחרים בריטיש לנינגרד וששון1 מנקדים פתח אף הם.ב. מג יב הַמּוּשָׁב השי"ן בקמץ. כן הוא על פי הדקדוק. כאן אין שום מקור גם לא מנחת שי שתומך בקמץ. גם רוו"ה שניקד בפתח [ואחריו נגרר תנ"ך קורן] אינו מציין שכן ניקד יהב"י הנקדן. והוא מודה שרוב המקורות בעד קמץ אלא שלא רצה לשנות מדפוס ונציה.מובטחני שלו ידע שבכתר ארם צובא מנוקד בקמץ הוא לא היה חולק עליו.גם כאן זכינו לעדותו של ר"י ספיר במאורות נתן: המושב פתח? תשובה: אינו כן אלא בקמץ ונמסר עליו ב' [המקום השני: במדבר ה ח הַמּוּשָׁב בקמץ].מעתה שומה עלינו לתקן: א. יֻלַּד בלמד פתוחה. ב. הַמּוּשָׁב בשי"ן קמוצה.בכבוד רב ובברכהאליהו לוין[...]



Who's agitating my dots?

2017-12-15T14:47:11.340-05:00

(מ"ג:כ"ו)
וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה

Any explanations available on the anomalous דגש in the א of ויביאו ?
It appears not.
(image)



Be strong!

2017-12-15T14:46:57.592-05:00

(מ"א:נ"ז)
כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ

When properly pronounced, the above means "because the famine had strengthened in the whole land." The word חזק is used as a verb. However, if improperly pronounced חָזָק it is an adjective, meaning "the famine was strong." Very correctable, in my opinion.
(image)



Just do it!

2017-12-15T14:46:45.667-05:00

(מ"ב:י"ח)
זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ

It is of utmost importance that the word עשו be pronounced properly and not עָשׂוּ . The word is meant to be a command but if improperly pronounced, it is a past tense verb. Basically, it is supposed to be "do," not "did."


This is one of those examples which can really be tough to call depending on the בעל קריאה. I have heard some who literally do not differentiate between a קמץ and a פתח. There isn't really much you can do in such a case. For those who do differentiate properly, it is important to keep on eye on constructs like these. This is hardly a unique case. Later in the פרשה we have מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל מ"ד:א, as well as וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם מ"ד:י"ז at the very end. And in next week's פרשה as well: אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ and וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ.


En garde!


Please post additional examples in the comments. If you point to the פסוק, I can insert the Hebrew.
(image)



דקדוקי פרשת מקץ והפטרת חנוכה

2017-12-15T14:45:27.552-05:00

דקדוקי מילים וחלקם בעלי שינויי משמעות בפרשת מקץ ובהפטרה. אני נעזר בספר אם למקרא של ר' ניסן שרוני נר"ו. בתוספת הערות והדרכה לקורא מאורי טאניס נר"ו.מא א הַיְאֹר היו"ד בשוא נח. טעם טפחא בתיבת וְהִנֵּה.מא ה וַיִּישָׁן קמץ בזקף גדול, השי"ן מנוקדת בקמץ.מא ח וַתִּפָּעֶם הטעם בפ"א מלעיל.מא יב וַנְּסַפֶּר-לוֹ: מוטעם בקדמא-זקף [א"ה: מכונה מתיגה-זקף] או כפי שהוא מכונה בידי התימנים, דרבן.מא יד וַיְחַלֵּף היו"ד בשוא נח והחי"ת בפתח – בנין פיעל. דין דומה גם לגבי וַיְגַלַּח יו"ד בשוא נח וגימ"ל בפתח.מא יז הִנְנִי: על אף הקושי, נו"ן ראשונה בשווא נחמא יט וְרַקּוֹת בָּשָׂר ברי"ש פתוחה, לא "וְדַקּוֹת בָּשָׂר" כבפסוק ג'.מא כו חֲלוֹם אֶחָד הוּא׃ כבר נידון עניין הטעמים בפורום הגיגים, על פי רוֹב מוטעם טפחא-מרכא-סו"פ (ברויאר ואחרים), לפי "תורה קדומה" יש להטעים מרכא-טפחא-סו"פ (כך הוא בכל ספרי תימן). א"ה: ולמעשה נוהגים "על פי רוב".מא כז 'הָרַקּוֹת' 'הָרֵקוֹת': יש לשים לב, פעם ראשונה הרי"ש בפתח ופעם שנייה בצירי.מא ל שֶׁבַע השי"ן בגרש לא בקדמא.מא לג יֵרֶא הטעם ברי"ש מלרע! הרי"ש בסגול לא בצירי.מא לד 'וְיַפְקֵד': הוא"ו בשווא נע, וא"ו החיבור והפועל בעתיד, כן הוא הדבר בפסוק לה 'וְיִקְבְּצוּ' 'וְיִצְבְּרוּ'.מא מה צָֽפְנַת הצד"י בקמץ רחב והפ"א בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל צַפנת). פַּעְנֵחַ העי"ן בשוא נח לא בחטף. אָֽסְנַת האל"ף בקמץ רחב והסמ"ך בשוא נע (במבטא ישראלי רגיל אַסנת).בַּת-פּוֹטִי פֶרַע השם "פוטי פרע" הוא בן שתי מילים. הערה, בספרי תימן הוא בן מילה אחת.מא מו לפני פרעה מלך מצרים - טעם טיפחא בתיבה "לפני"ויעבר בכל ארץ מצרים - טעם טיפחא בתיבה 'ויעבר'.מא מז לִקְמָצִים טעם הסילוק כאן הוא ללא הכנה של טיפחא או מרכא טיפחא (מאריך טרחא) לפניו!מא מח כָּל-אֹכֶל ׀ בניגון הטעמים של הספרדים עלולה המילה אֹכֶל להישמע מלרע עקב ניגון הפסק (הלגרמיה).בֶּעָרים הבי"ת בסגול ומתג, יש לעמוד מעט בקריאתה להבדילה מהשווא שאז איננה מיודעתמא נ יֻלַּד הלמ"ד בפתח!מא נב 'עָנְיִֽי': העי"ן בקמץ קטן, נו"ן בשווא נח ויו"ד בחירק מלא - עונ-יי.מא נג וַתִּכְלֶינָה מא נד וַתְּחִלֶּינָה אין להתבלבל בין המילים למרות הדמיון ביניהם!מא נד הָיָה לָֽחֶם׃ טעם נסוג אחור לה"א הראשונהמא נז כִּֽי-חָזַק הזי"ן בפתח, הקורא בקמץ משנה משמעות.מב א תִּתְרָאֽוּ׃ הטעם באל"ף מלרע.מב ד [...]



You Make the Call - וקראהו

2017-12-15T14:45:06.477-05:00

The initial purpose of this blog was to alert people to Dikduk-related issues in the פרשה in advance. (I realize that my repostings late Friday afternoon do not serve that purpose too well.) But I would like to tap the resources of this blog's knowledgeable readers for another related purpose. As I may have stated at the outset, I am charged with correcting for the laining in our shul. At the behest of the Rov, I try to keep the corrections only to those where the meaning of the word is certainly altered. I have definitely had my share of challenges from alert listeners and try to take them all seriously. So, if I have made a correction unnecessarily or missed a necessary correction, I'd like to get the opinion of the masses as to whether the correct action was taken.

Last week, מ"ב:ל"ח, the בעל קריאה said "vekarahu" instead of "ukra'ahu." The המון עם (or, dare I say, the ערב רב) in unison made a knee-jerk correction of the "ve" to an "u." I don't think anyone in their right mind could possibly argue that it was a necessary correction. But there's only so much I can do about that. But the problem was that (I believe both times) he said "karahu" instead of "kra'ahu." I did notice it at the time but perhaps in my frustration at the unnecessary correction of the "ve,"I neglected to correct it. And I was approached afterwards about it.

So the question is, was the meaning of the word changed? On the surface, it would appear that it was. Pronounced the way it was, it is very much like the word at the beginning of this week's פרשה - וקרהו. That is of the root קרה whereas last week's seems to be of the root קרא. However, of note here is that the תרגום on both words is identical - וִיעָרְעִנֵּיהּ. So what's the verdict?

Based on Elie's comment, it seems the word might be different but the meaning is the same. Nevertheless, this incorrect pronunciation essentially skips a letter (א) so I would deem this a correctable mistake.
(image)



Clear the halls!

2017-12-15T14:43:59.591-05:00

Over חנוכה we will be reciting על הניסים numerous times - probably more than 30. As we describe the process following the military victory, we say "ופנו את היכלך". It is rather important to put the stress on the right syllable in ופנו. When properly pronounced with the accent on the last syllable, u-fi-NU, it means "and they cleared out." However, if pronounced with the accent on the previous syllable, u-FI-nu, it would literally mean "and our mouths." (It is possible that the laws of context might make this a less serious error but there's nothing wrong with doing something right!)Also, another reader pointed out:Of course, if one is precise in pronunciation, there are 2 other differences between the words.  The word for “mouth” is spelled with a chirik malei, which is pronounced differently than the chirik chaser in “clean.”  And, what goes along with that is that the nun in “clean” has a dagesh, while the nun in “mouth” is rafah – those 2 nuns are also pronounced differently.[...]



נעשה נס - Correction

2017-12-15T14:43:20.883-05:00

In one of the more sung verses of מעוז צור we have the phrase נעשה נס לשושנים. In every text I've seen, it is written נַעֲשָׂה. However, I have heard it sung many times נַעֲשֶׂה, with a סגול. (I'm pretty sure I even remember Uncle Moishy singing it that way! Gasp!) I'm quite certain that is incorrect. For it to be past tense, even though נס is masculine, it would have to be נַעֲשָׂה. With a סגול it would mean "let us do," in the future.

Based on some reader feedback, it appears I have to recant. It appears the סגול might actually be correct.

Yaakov Gross wrote:
The reading with segol appears to be correct.  Consider a regular Kal verb, say G M R (to complete), in the Nif’al:Nigmar with a patach is Perfect (aka “past”): it became depleted, it was completed;with a kamatz, it’s the present participle: it is completed. For nachei lamed he, the Perfect has segol in place of patach. Thus, laaseh nes – “a miracle was wrought”.Whereas the present participle keeps the kamatz, so na’asah would be “a miracle is being wrought”
Some interesting sources from another reader:
See נחמיה ה:י"ח and ישעיה כ"ו:י"ח and contrast with ויקרא ז:ט.   
See also אבן עזרא בראשית א:כ"ו and י"ב:ז.
However, in a separate discussion, I was shown this extensive write-up on this very issue which seems to suggest the other way around and that the קמץ is correct.(image)



Appearances

2017-12-01T00:37:05.808-05:00

This past shabbos (2014) we had the pleasure of a Bar Mitzvah boy with a wonderful, clear voice and very well-taught. There was one item which I apparently missed and was only later brought to my attention:
ל"ה:א לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ
He apparently said הַנִּרְאָה with a קמץ instead of a סגול. Of course, it is certainly wrong. The question is how wrong. What is the actual difference?

At this point I want to advertise a wonderful resource I have been making use of. For דקדוק enthusiasts and users of the popular mobile messaging platform WhatsApp, there is a WhatsApp group dedicated to discussions revolving around דקדוק and קריאת התורה. WhatsApp used to enforce a group limit of 50 and this group was maxed out but that limit was raised so there's room for more. You can contact me for more details if you are interested. Be aware, though, that discussions are generally in לשון הקדש.

So there was quite a debate about this on the group. Is it a difference of עבר/הווה? Is it זכר/נקבה? We went through a number of different פסוקים and debated the gender of the verb. Ultimately, however, it appears that it is actually a matter of עבר vs. הווה which is potentially a serious error. This matter is in fact discussed extensively in this essay. I am not familiar with the author but he seems to have quite an extensive library of דקדוד essays.

As is discussed in the essay, a קמץ would imply the past tense whereas the סגול would imply present. The question then arises - why is the present tense used when the phrase is clearly referring to the past. He does address this but in the end, I would suggest that it is reasonable to assume that since the error made actually transformed the word to the past, which is the actual meaning of the phrase as a whole, the error is not as egregious as once thought. Certainly, it should be corrected on the spot but perhaps forgivable after the fact.

This discussion ties in with another timely discussion involving the phrase נעשה נס in מעוז צור.
(image)



The Great דישון Confusion

2017-12-01T00:34:05.863-05:00

Trying to follow עשו's three-dimensional family tree is hard enough. Following the offspring of שעיר החורי which follow the listing of עשו's is made equally difficult by the recurrence of the name דישן. Sei'ir named his fifth child דִשׁוֹן. Then, in a stunt mimicked by the Saskatchewan Roughriders and Ottawa Rough Riders of the Canadian Football League thousands of years later, he named his seventh child דִישָׁן. Both appear in ל"ו:כ"א and later on in ל. Fair enough. We let the CFL get away with it, we can let שעיר get away with it as well. However, the confusion grows when the פסוקים list the grandchildren of שעיר. In פסוק כ"ה, his fourth child, ענה, decides that there are simply not enough דישן's in the family and names his son דִּשֹׁן as well. But when the Torah lists the children of שעיר's fifth child (פסוק כ"ו), formerly referred to as דִשׁוֹן, he is referred to there as דִישָׁן. Two פסוקים later, his brother is called דִישָׁן as well. This is more confusing than the CFL (The CFL had eight teams; שעיר only had seven children.) The גר"א suggests that the spelling of the names is dependent on the placement of the word in the פסוק. If the word appears at a principal stop, that is, either the end of the פסוק or the אתנחתא that signifies the principal pause in the פסוק, then it is written דִישָׁן. When it is not, it is written דִשׁוֹן. When we are introduced to them, the fifth son is at the beginning of the pasuk and thus is written דִשׁוֹן. The seventh is on the אתנחתא in the פסוק and thus, is written דִישָׁן. When listing their children, both appear in the middle of the פסוק and therefore, both were written דִישָׁן. The proof to this theory is that in דברי הימים א א:ל"ח both are written דִשׁוֹן because both are not at the end or middle of the פסוק. The only difficulty with this is that in דִישָׁן ,פסוק כ"ח appears on a טפחא note, not אתנחתא, an apparent violation of the גר"א's rule. To reconcile this problem, we must turn to אמת ליעקב in פרשת בהעלתך where he writes that when a פסוק does not contain an אתנחתא, the טפחא may take on the roll of the primary pause as in במדבר ט:ב and י"ג:ח. Here, too, the טפחא, in the absence of an אתנחתא, takes on the roll of the primary pause and turns דִשׁוֹן into דִישָׁן. In the end, שעיר's fifth and seventh sons were both named דִשׁוֹן but that name changed to דִישָׁן based on the placement in the pasuk just as many other words have a vowel changed to a קמץ when at the end or middle of the פסוק. The גר"א, however, did not forget about ענה's son in פסוק כ"ה. He was also named דִשׁוֹן. But he was a different kind of a דִשׁוֹן. He was a דִשׁוֹן that didn't change despite the placement in the pasuk. So, here, and in דברי הימים א א:מ"א, even though his name falls on an אתנחתא, it is written דִשׁוֹן. That's one confusing family.[...]



Qualification of the אהוי rule

2017-11-24T03:02:29.279-05:00

I have recently been asked on a number of occasions regarding apparent exceptions to the אהוי rule which is that if a word ends with one of those letters, it will remove an expected דגש at the beginning of the next word. This is provided that the first word is connected to the second by means of a טעם משרת such as a מרכא, rather than a pausal note like an אתנחתא or טפחא.The first example was in ויצא:ל:טז ...וַתֹּ֨אמֶר֙ אֵלַ֣י תָּב֔וֹאThe י does not remove the דגש from the תּ even though it has a מונח which functions as a משרת.Another example on which this question was raised was in אחרי מות:יח:ה ...וָחַ֣י בָּהֶ֑םAgain, the דגש remains in the בּ.This phenomenon is interestingly observed in בחוקתי. The first mention of the word בחוקתי is on a טפחא which is a מפסיק anyway. But when it is mentioned in the negative portion, we find:כו:טו וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּThe מונח is a משרת but the תּ keeps its דגש.It is important to forget about the actual letters for a moment. The essence of this rule is that it is applied when the first word ends with a vowel. This best way to understand this apparent anomaly is to observe a similar paradigm we find the English language with the letter Y. It can function as a consonant, as in yes or year, but can also be used as a vowel, as in the word gym or psychology. When the י extends a vowel sound, which would seem to be only after a צירי or חיריק, it functions as a vowel. However, after any other vowel, the function of the י is clearly a consonant, closing the syllable. Therefore, the אהוי rule would not apply. (Now, this applies to צירי and חיריק because they both end with a י sound. That is why the י is said to extend or fill the vowel. If one pronounces a חולם "oy," shouldn't it apply there, too, whereas if you pronounce it "oh," it would not. As per the comments below, דברים ד:ח וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל is a good example. If this theory is correct it would prove the "oy" pronunciation to be incorrect. But I'm not fully convinced myself.)[...]