Subscribe: זו ש -.- .- -.
http://israblog.nana.co.il/blog_rss.asp?blog=8888
Added By: Feedage Forager Feedage Grade B rated
Language: Hebrew
Tags:
אבל  אותי  אז  אל  אני  את  גם  הוא  היה  ובמקום לאמר  כי  לא רוצה  לא  לו  לי  על  רוצה  של 
Rate this Feed
Rate this feedRate this feedRate this feedRate this feedRate this feed
Rate this feed 1 starRate this feed 2 starRate this feed 3 starRate this feed 4 starRate this feed 5 star

Comments (0)

Feed Details and Statistics Feed Statistics
Preview: זו ש -.- .- -.

זו ש -.- .- -.



spotting the subtleties of the world's texture



Copyright: Copyright 2018 זו ש. All Rights Reserved.
 



ובינתיים במקום אחר

Wed, 28 Sep 2011 14:44:00 +0200

[מצטערת שזה מה שיצא לי במקום שנה טובה, אבל זה מה שיצא. ומצטערת ומתנצלת מאוד שלא עניתי לאיש מכם, לא כאן ולא במייל. אני בחופשה מרוב האזורים של הרשת עד שאוכל לשוב ולתקשר. תודה על האכפתיות שלכם ואני מאחלת מכל לבי שתהיה לכם שנה טובה. שתהיה טובה באמת, שתתעלה מעל מה שמסוגלות להביע המלים] נגיד שהתאהבת במישהו וקיימת איתו קשר לא קצר. התקרבתם. אתם שונים לחלוטין ודומים בדרכים אחרות, וזה לא היה לרגע קל. והיה פחות מדי מהנעים. וסיפרת לו את כל פחדיך. והוא נתן לך את מלתו שינהג כך וכך כדי לשככם. אבל בינו לבינו הוא בז לחששותיך, נוטר לך על המגבלות שהסכים לקבל על עצמו בגינם. ואחד לאחד הוא מגשים אותם. את כל פחדיך. מפר את הבטחותיו, משקר, ובוגד בך. שוב. ושוב. ושוב. ואת הולכת בזעם. וחוזרת בגעגוע. עד בוש ובוש ובוש. זירת הפשע הזאת קוראת לך בהמון קולות. חייבת להבין איך ייתכן שמישהו שמכנה אותך חברה ובת זוג מסוגל לעולל כאלה דברים. לא מצליחה לוותר עליו ועל קסמו החולני. הדחף הארור להצליח לתקן את מה שבלתי אפשרי. ובכל חזרה כזאת זה נהיה יותר גרוע. את לא עיוורת ולא חירשת. עמֵּך רואה את המראות. את לפ



שמונה

Thu, 19 May 2011 01:08:00 +0200

איך שורק רוח הדברים מקיר לקיר בישימוני. התכוונתי לכתוב פוסט יומולדת 8 לבלוג 8888, אבל לא נותרו בי עוד מלים. לפעמים מתברר שהכעס היה החבל האחרון שקשר את ספינתך. משֶכּבית, את חופשייה למה שנותר מנפשך. דלות השאריות, כמה פירורים בכפית, לא מספיקים למלא את סדקי השתי של העכשיו ואת בולעני הערב של הכאן. לא עוד. תודה. אהבתיכם, ויקרה לי מאוד נוכחותכם פה. (אני לא רוצה לסיים גם את הפוסט הזה בהשתקתכם. אבל אנא הבינו שאין בכוחי)



בלימלים #7

Fri, 06 May 2011 14:09:00 +0200

אני מפלצת מעמקים חשמלית, היזהר לבל תיגע. עיני עיוורות, קשקשיי סדוקים, לשוני מורגלת בעלטה



שתיקותיי המכובסות

Wed, 27 Apr 2011 01:59:00 +0200

(תוגתו של הנרקיס שהרעיל את האגם אל נוכח ניחוח גוויות הצפרדעים) אנשים יודעים לחוש מתי את לא רוצה לדבר עמם. לפני שבוע, בחנות אופניים, המוכר שאל אותי דברמה, ובעודי מחפשת את המלה בגרמנית, הינהנתי. הוא המשיך לשאלה הבאה, הנדתי בראשי לשלילה, והוא החליט שאני אילמת ועבר לשאלות שחייבו אותי רק לסמן כן-לא-שחור-לבן. החליט החליט, מי אני שאשבור לו את המלה. הסתדרנו יפה בסך הכל. (האופניים הם סאגה נמשכת, כי קוצר יריעתי לא מאפשר לי לקנות אופניים סטנדרטיים, ולכן גם משומשים יורדים מהפרק – אני חייבת למדוד לפני שאקנה, וגם בחדשים עוד לא נושעתי). אבל נחזור לאילמות: משם פסעתי למאפייה, ובמקום לאמר למוכרת שאני רוצה לחמניית כוסמין, פשוט הצבעתי עליה, ובמקום לאמר תודה חייכתי והנדתי בראשי. כמה ימים אחר כך, במסעדה, הצבעתי על התפריט, ובמקום לאמר תודה חייכתי חיוך מקמח מלא, כלומר עם עיניים ולעיניים. מפתיע כמה מעט מלים נחוצות לו לאדם, ואיזו הקלה היא להפסיק לשמוע מבחוץ את קולך, שממילא הרי ממשיך וטוחן כל הזמן מבפנים. השתיקה היא חלק מאיזה תהליך של התרחקות מחברת בני אדם, חלקו קורה מעצמו, חלקו בעידודי



הפוסט שכבר התחרטתי עליו

Thu, 21 Apr 2011 21:40:00 +0200

(העליתי את הפוסט שלשום ואז מחקתיו, כי לפעמים גם כשאדם צועק הוא לא רוצה שיתאספו מסביב להתבונן והוא לא רוצה על כתפיו את משקל רחמיו של הקהל, אלא רק לשחרר את הקול שתוסס בתוכו. מחקתי, אני חושבת שזו הפעם הראשונה והיחידה שבה מחקתי פוסט. ומאז מנקר בי קול קטן שמכנה אותי פחדנית. אפשר להגיד עלי הרבה, אבל דומה שפחדנית אני לא. לא בתחום הזה. אז הנה, שידור חוזר) את מבינה, זו תחושה שהחיים עצמם הם מסך שנסגר אט אט בדיוק לפני, ושמשהו משתק את רגליי. יש קוקטייל אמריקאי בשם "סקס על החוף", שמרכיביו הם וודקה, שנאפס אפרסקים, מיץ תפוזים ומיץ חמוציות. יש גם גרסא שלו עם מיץ חמוציות, מיץ אננס, ליקר שמבור וליקר מידורי. באף אחת מהגרסאות שמעורבבות יום יום לאלפי חובבי קוקטיילים תאבי סוכר ואלכוהול הישובים על כסאות בר גבוהים במקומות יותר או פחות ספוני עץ אין ולו כפית אחת של חול ים. לו הייתי מכינה קוקטייל כזה, הוא היה מורכב מכף חול ים, זילוף של זיעת אדם, מידה אחת של מיץ אבטיח, מידה אחת של וודקה זולה ושתי מידות מי מלח. יש סיכוי מסוים שהגרסא שלי היתה זוכה לפחות פופולריות, כי בינינו, רוב



בלימלים #6

Tue, 19 Apr 2011 10:31:00 +0200

האביב לעתים פריחת דובדבן וניחוח מגנוליה, בעתים אחרות, בעיטות עכורות (האם הוקל במשהו לקסנדרה כשגילתה שצדקה, או שמא צנחה מובסת במיטתה?)



שמיטה

Fri, 18 Mar 2011 00:01:00 +0200

המבוך שייך לי, תמיד היה. כבר נוקה דמי מקירותיו ונאספו פיסות חוטיי הקרועים מפינותיו.חיה חדשה דוממה וקודרת טובלת נוצותיה בשעווה, ממתינה לשיירת האצטרובל או לרוח סולארית טובה.להמשיך לדבר בו כאן פירושו לפרום את רקמת הצלקת הדקה הצומחת סביב הכיב. והו, כמה מוגלה. די לי בו ודי בספיחיו. עת לאטום את חרכי הדלת שדרכם הסתננו רסיסי אחו לטושים.



מתוך מגדיר הצמחים

Fri, 18 Feb 2011 05:35:00 +0200

הבשר המעובד של היומיום ממשיך להידחס אל תוך המעי הבלתי נגמר של הזמן, לולאות בוורוד בוהק-משומן נערמות בכל מקום, נאספות במחסני ערובה מאובקי חלונות, דלתות מרוחקות קבועות בהם בין נשימה לנשימה. קרונות האוּ-באן משתקשקים בבקריי ואנחות אילמות מתהדהדות בין כתליי. אי אז בהליכות קדומות נזקקתי לתחליף חיבוקים לילי. לא יכולתי להירדם בין עצמי לביני, זו מייבבת בשנתה, האחרת סהרורית של בקרים. נמצא הנדיב שסיפקם. קורט שאול מפה, קמצוץ מיובא משם, והתרגלתי. או אז התקשו לילותי עוד ועוד בהטמעת אדם חדש בתוכם. לבסוף לכשבא התרגלתי גם אליו. עברו כמה שנים, עוד זה הלך, אחר בא, וחוזר חלילה. השפל והגאות של אהבות מסונכרנים עם רשרושים כה מרוחקים, עד שמתקנים המצותתים ללוחות טקטוניים נוגעים מצח במצח בגלקסיה אחרת מסוגלים רק לנחש את דבר קיומם. הבדידות עצמה קשה כמים, מותירה על הדפנות את קווי משקעיה האבניים. הו אז, אחרי אשל, התקשיתי באופן בלתי חוזר ליישן זרים-במסע-אל-קרובים במיטתי. צלקת שכזו. אחרי אלפא אני מתקשה להאמין. כתבתי אי שם בתגובות – כשאמון מתנפץ, רסיסיו משרטטים פרבולות בלתי נראות לכל הממדים: עת



אפטר מאט

Wed, 26 Jan 2011 22:11:00 +0200

(תאונות ארכיון: הוא מגיח לפתע, לועס בשקידה, בתיקייה שהחבאתי - וקפצה מחדש אל זרם התצלומים בעקבות סידורם. לו רק ידעתי אז את השקר הצפון בחיוכו) מובן שהייתי מעדיפה לעמוד נחושה ואצילית בירכתיה המגולפות של ספינתי המתרחקת מחופיו, אולי אפילו לנופף לשלום במטפחת מלים ענוגה, ברקע חמת חלילים עגומה תארוג סלי צער גדולים מלאי אוויר ערב צונן. אבל אני בשר וחלב ויצר שוקק ואהבה אימתנה ומדקרות פחד ושלפוחיות צבות של זיכרון וחמת זעם שגלשה מקלחתה ונשפכה לכל עבר, הסתלקות חפוזה, חרוקת שיניים וציפרניים. מצער אותי שנגררתי לאלימות, אם כי ייתכן שלקיזוזי הכאב היה תפקיד תרפויטי. ברגעים ההם לא היתה לי דרך אחרת. אולי כי בנגיעה לא נכונה משתחרר בי כדור הגומי של הילדות, שעד כה התגלגל בתאו האפל, הנעול היטב - והנה הוא מתקפץ במהירות קירמותית מהתקרה ומהקירות, מותיר פסים שורקים וסימנים מיוזעים, מאשימים, בכל נקודת היחבטות. חודש לא נגעתי במצלמה. התמקדתי במשא הבלתי אפשרי של ההיות. בשיח הפנימי חסר המנוח. בלזכור שההורמונים מנווטים את נתיבי, מפות מצולקות וישנות מאוד של עלבון פרושות בגשר הפיקוד, מצביעות היישר



סינגולריות

Wed, 12 Jan 2011 00:58:00 +0200

כשנסעתי לברלין שאלוני רבים, ובעיקר רבות, ומה יהיה אם תרגישי בודדה שם. עניתי שתמיד אוכל לנסוע אל אלפא שיחבק אותי. כעת משחתכתי את רשת הביטחון האחרונה, הסאלטות הפנימיות שלי נואשות יותר. הבדידות לבדה אינה רעה, אבל כשמצרפים אותה ללב שנכתש עמוקות, לחשכה בחוץ, לזרות, מקבלים תקופה של יותר מחודש שאותה ביליתי במיטה, עם מעט מאוד יציאות הכרחיות מהבית. בהתחלה לא ישנתי כמעט בכלל, בשבוע האחרון התהפך הגלגל והשינה אוספת אותי אליה ארוכות, מזמן לא ישנתי כל כך הרבה שעות ברצף. מזניחה את הסידורים הבירוקרטיים השונים, לא בטוח שאגיש בקשה למלגה שהתכוונתי להגיש לה. העולם נהפך לקשה מכדי להתמודד עמו. כבה בי איזה דחף שהזין את הבעירה שבשלה נסעתי לכאן, אני יושבת מול הנייר וראשי ריק. בשאר הזמן הוא מלא אבק. האינטרנט הוא הנחמה היחידה, חברים מכאן מנסים לעודדני, כל אחד בדרכו. לרוב גם לזה אין לי כוח. בגלל ענייני הוויזה נרשמתי ללימודי גרמנית שמתחילים בעוד חודש, אולי העובדה שאצטרך לקום בכל בוקר וללבוש את פני האדם שלי תסייע להוציאני מהבית, מהמיטה. לראות קצת אור שמש, גם אם אירופאי חיוור. זמנים