Subscribe: אדימדומים
http://israblog.nana10.co.il/blog_rss.asp?blog=261962
Added By: Feedage Forager Feedage Grade B rated
Language: Hebrew
Tags:
אבל  אני  את  היה  זה  יודעת  כל  לא  לי  מה  על  עם  שאני יודעת  שאני  של  שלי 
Rate this Feed
Rate this feedRate this feedRate this feedRate this feedRate this feed
Rate this feed 1 starRate this feed 2 starRate this feed 3 starRate this feed 4 starRate this feed 5 star

Comments (0)

Feed Details and Statistics Feed Statistics
Preview: אדימדומים

אדימדומים



מאז ועד היומיומי



Copyright: Copyright 2018 אקס-אקסטרימיסטית. All Rights Reserved.
 



מציאות לגיטימית

Tue, 23 Jan 2018 20:32:00 +0200

הלכתי לטיפול היום. אין על זה בעולם. קבוצה ראשונה הייתה קבוצת התמודדות עם טראומות מיניות. ח' מאושפזת וה' מאושפזת וישבתי לבד עם שתי המטפלות/מנחות. אחרי זה היתה שעה של סטודיו פתוח והמשכתי לעבוד על העבודה שלי. אני עובדת עליה הרבה שבועות. היום הבנתי איזה כיתוב ישתלב בה: "תגידי להם שאני יודעת". ספרתי היום לשתי המנחות בקבוצת התמודדות שכבר לפני שנים הייתי אומרת לאבא של הילדים: תגיד להם שאני יודעת. כלומר לך לאלה שמנהלים את כל מחזה השווא הזה, המפעילים שלך, ותגיד להם שאני יודעת שזאת קונספירציה. אחת המנחות לא הבינה על מה אני מדברת. אמרתי לה נגיד שאני אומרת לך שאני יודעת שד"ר א' היא לא באמת פסיכיאטרית ושכל הטיפול הוא מצג שווא כדי להטעות אותי או להוציא ממני דברים והייתי אומרת לך: "תגידי להם שאני יודעת" שאני יודעת שזאת לא באמת המציאות. "תגידי להם שאני יודעת" זה חלק מהותי. הפרנויה. לא דברתי על זה בקבוצות עם עוד מטופלים. בסוף בסוף בסוף יגיע היום שאני לא אצליח להבחין.בקבוצה האחרונה, עם פסיכולוג שאני לא כל כך מחבבת אבל הקבוצות שלו מעניינות, עלו הנושאים של עוגנים ושל איך אפשר להבדיל בין אמת לשקר. הפעם ל



חקירת יכולת

Mon, 22 Jan 2018 19:03:00 +0200

האם זה שאני מישוגעת באופן רשמי זה כמו הזמנה לעוף על מה שעולה, בלי סייגים, או להפך, רמז לזה שאני צריכה להחזיק את עצמי יותר הדוק מאנשות אחרות.זה שטויות שהמוח שלי מדבר עם עצמו, כמובן. לעוף על מה, יא עמה. וכאילו שאת מחליטה כמה הדוק את מחזיקה את עצמך וכמה את משחררת. אז למה בכלל הוא חושב את זה, המוח שלי. למה הוא שואל אותי שאלות טרוויאליות ומצליח שהשאלה עצמה תהיה לא נכונה וגם התשובה ידועה מראש. האם רואות עלי שאני מישוגעת. הייתה לפני איזה חצי שנה פקידת הוצלפ שאמרה לי שאני יותר מדי בשבילה. שהיא לא מסתדרת עם האנרגיות שלי. וזה לא שדברתי הרבה או בלהט. רק באתי לנסות לבטל הליך הוצלפ נגדי ע"ס 350 אלף שח. היה לי ביטול פסק דין ביד. ביטול פסק הדין שבגינו נפתח נגדי הליך ההוצלפ. אתן לא חייבות לעקוב אחרי זה. בינתיים שלשת עורכי הדין שמטפלים לי בשיט הזה מצליחים לעקוב. מי יותר, מי פחות.בנס הגשתי לפני שבוע כתב הגנה נוסף. בנס. כל כך לא מובן מאליו. היו שלבים שהייתי מיואשת מאוד מאוד.זה גם דבר להביט בו. אני מתקיימת מחסדיהן ורצונן הטוב של אנשות אחרות. זה חתיכת דבר. אני לא מכלכלת את עצמי כמעט בשום היבט. שלא נדבר על



האין סיפור

Sun, 14 Jan 2018 10:51:00 +0200

ב 15/6/17 הצלתי את עצמי ועזבתי את הבית בו גרתי עם הפסיכופט. במשך שלוש וחצי השנים הראשונות שהיינו יחד הייתה לי התלבטות, או לכל הפחות מחיר שבחרתי לשלם. אבל בשנתיים וחצי האחרונות, זה הסלים והפך למחיר הרבה יותר מדי יקר. עדיין האמנתי לו שמדובר במעידה חד פעמית (דו פעמית לצורך העניין) ושכל מה שהוא עשה הוא עשה למעני ולמען הבנים שלי. למרות שכבר ידעתי שהוא שיקר אותי טוב טוב המשכתי לקוות שאני יכולה לרפא אותו ושהוא מסכים ויכול להתרפא. רק אחרי שעזבתי את הבית הבנתי שהוא המשיך לשקר לי ולמרוח אותי ולגנוב מאחרים לאורך כל הדרך. ושזה היה ככה גם לפניי.באלוהים, אני יודעת שאם הוא היה יכול זה היה אחרת. שנתיים וחצי נוראיות עברתי. זה באמת היה הכי קשה בעולם. והיה את האמדי פעמיים בחודש. תודה שהצלחתי להוציא את עצמי משם.בקבוצה של ה CBT הן אמרו לי: גם להרגיש חמלה כלפי פסיכופטים במקום לכעוס עליהם זאת פגיעה עצמית.וול. אני לא יודעת. נראה לי שמצבי טוב בהרבה משלו. למרות התסבוכת המשפטית והכלכלית, למרות גלים של פרנויה, דיכאון, חרדות (אני צריכה למצוא את המילים שלי לאבחנות האלה שלהן. אולי יאוש. יאוש חונק ושנאה עצמית יוקדת.



בקטע טכני

Tue, 09 Jan 2018 21:47:00 +0200

בלוג זה כיף אתמול בבוקר התקלחתי לפני שיצאתי לטיפול וגמלה בלבי ההחלטה לאונן. ומאחר ומדובר היה במקלחת יום הולדת חגיגית פירגנתי לעצמי ובצדק וואלק היום את יכולה לאונן על מה שבא לך. מה שבא לי? שאלתי את עצמי בכמיההההה.... מה שבא לך, עניתי לעצמי ברוחב לב. לא חיכיתי שנייה ועלתה לי בראש התמונה שחזרה על עצמה בכל סוף שבוע שני ובאופן מאוד קבוע, כשהפסיכופט היה מגמיר אותי פעם אחר פעם אחר פעם. בצהריים למחרת היינו אוספים מגבות ספוגות בהשפרצות. אז ניסיתי לשקוע בתחושה הזאת של האמדי עולה והגוף משתחרר ודי מהר זה התחלף מעצמו בתמונות שלו מובל למעצר, תמונות שלו יושב בכלא. וכל זה באוננות יומולדת, כן? גמרתי בהסח הדעת ולא מתוך התכוונות, משהו טכני כזה. זה לא שמחשבות על זה שהוא יישב בכלא מעוררות אותי. לשם המוח שלי זחל מעצמו.שתבינו, הפסיכופט זה לא גבר שאת מאוננת עליו בדיפולט. וגם לא בשום קונפיגורציה. כמעט שום קונפיגורציה. היום הייתה קבוצת התמודדות עם טראומות, אחרי זה קבוצה חד פעמית על התיפקודים של המוח ואחרי זה קבוצה עם הפסיכולוג שעושה טיפולים ברבדים פרטניים עם הקבוצה. יום קודם הייתי ביום פעיל במיוחד והגעתי



פריבילגיה

Sun, 07 Jan 2018 21:53:00 +0200

באישפוז,על ספינת הניצולים של המחלקה הפתוחה, בין פליטים נגוסים ולעוסים, את במצב של התעוררות. הכל מוכן וחשוף לקראת. בערבו של יום כיפור ראיתי ושמעתי, לחלק הקשבתי ולחלק לא העזתי, אבל בתוך כל זה התקשרה אימא שלי וקראה לי מכתב (ברוסית, כמובן) בו היא מבקשת ממני סליחה על כל מה שנמנע ממני בילדותי והיה חיוני לגדילה שלי, על זה שמסלול חיי שובש. היה לי מקום לשמוע אותה. אחד הדברים החזקים שליאור אמרה לי, וזה לא שזה לא נאמר בעבר אבל רק הפעם שמעתי, היא אמרה: לא נולדת דפוקה. דפקו לך את הצורה. ככה אמרה. אני יודעת, באמת באמת אני יודעת, שזה לא משנה. וזה לא משנה בהרבה רבדים. כי אין צורות דפוקות וכי עם דפיקות צריך ללמוד לחיות, לא משנה אם היא מולדת או נרכשת.בקיצור. אני נאלצת לסרב. זה לא שם. אני לא דפוקה. לא כרגע לפחות (20:54)"הן" היו רוצות שאני אכעס. לא באמת כועסת למרות שיש לי מדי פעם מחשבות נוהמות וחושפות שיניים. מה כל כך טוב בלכעוס הזה שלהן? אני מבינה כשהן מדברות על זה שאני לא אשמה, על שיחסי השינאה שלי עם עצמי צבועים בצבע הזה של אשמה ו-לא מספיק טובה. מבינה. אבל מה יעזור לכעוס?ונניח היה מישהו שהשארת אצלו את



מקום בטוח

Sat, 06 Jan 2018 19:23:00 +0200

היה רגע אחד מסוים שבו הרגשתי בצורה מאוד מוחשית את הפסיכוזה יורדת ורק אז הבנתי שכנראה הייתי בפסיכוזה. לא היה לי התקף פסיכוטי כהלכתו (נראה לי) אבל היה לי איזשהו מצב תודעה פסיכוטי מתמשך בעצימות נמוכה. ודי בצדק. זה נמשך הרבה ימים אולי שבועות עד נצח. תודעה. בע. הרגע ההוא, בו הרגשתי את הפסיכוזה יורדת בבת אחת, היה תוך כדי שיחת טלפון ומה שהקפיץ את זה היה ההרגשה שמי שדיברתי איתה מפעילה עלי מניפולציה. זה דבר שאני מעיינת בו שוב ושוב. מה הכניס אותי לשם ומה הוציא אותי משם. לכאורה. לפני שלשה ימים בוועדה של הביטוח הלאומי, שאל אותי הרופא הנחמד איפה אני גרה. אמרתי לו אין לי בית, חצי שבוע אצל הילדים וחצי שבוע אצל חברה. אמר לי אבל איפה המברשת שיניים שלך. אמרתי לו יש לי בשני הבתים. אמר לי אבל איפה הבגדים שלך. אמרתי לו בשני הבתים. הוא אמר אבל איפה יותר בגדים. אמרתי לו אצל הילדים. אבל לא אמרתי לו שהדברים שבאמת באמת חשובים לי ושעבורם אני צריכה מקום בטוח נמצאים בבגז' של האוטו (תודה יונתי) ואי אפשר למצוא להם מקום בשום מקום. אולי זה הדבר הזה של הבית. מקום בטוח לדברים שצריכים מקום בטוח. איכשהו לא עד הסוף מבינ



איום ונפלא

Fri, 05 Jan 2018 17:46:00 +0200

ביום רביעי נסעתי למשרד הפנים עם תעודת הנישואין שלי ושל הפסיכופט (אחרי שקבלתי את הספח החדש לידיי רשמתי ליד שמו "הפסיכופט") כדי שהם ירשמו אצלם שאני נשואה לו כדי שאוכל לנסוע לרבנות בנתניה להתגרש ממנו. מה שקרה זה שבתעודת הזהות שלי הייתי רשומה כאילו נישואיי הראשונים תקפים, במשרד הפנים הייתי רשומה בתור גרושה וברבנות נשואה לפסיכופט. מהפסיכופט נמלטתי. ובחצי השנה האחרונה חולקת מרחב לפחות שלשה ימים בשבוע (לא יודעת. איך אתן רוצות שנקרא לו? לאביהם של בניי, שהיה ידוע בכינויו ג'וני, אלא שהנה הגיעה העת לכינוי חדש. בואו נחשוב על זה כולנו. האקס הטוב?). בקיצור. שלשה-ארבעה ימים בשבוע אני באה אליו לעשות אצלו אימהות על הבנים. והבנים חמדולילה חמסה חמסה חמסה לא נדבר עליהם מכוערים רצח וסתומים. וגם החתולות החדשות שגרות איתם. זוועה שאין לתאר. וכל זה למה. כי אחרי שסגרתי את הפרופיל בפייס והתחלתי לכתוב לעצמי פתקים קטנים בטלפון חלפה לי המחשבה שאני לא יכולה לכתוב לפני ש"אבריא". רק לכתוב-למחוק-לכתוב-למחוק עד שהגוו יזדקף. ברור שאי אפשר. על סף להקיא מהשימוש המוגזם שלי בביטוי "גוו זקוף" כתבה האישה שמשחקת עם עצמה את המש



שקדי מרק

Sun, 29 Jul 2012 18:09:00 +0200

אז את שוכבת על המזרן תחת המזגן הקלוש ומתבוננת בשקדי המרק הפזורים מתחת לשלחן. ובלון כתום מרוקן. וקליפס לשיער. וחתיכות לגו ירוקות. דף. קערה חד פעמית הפוכה. קלף שש אדום מחפיסת טאקי. שוכבת חסרת אונים נוכח עומס הפרטים הקטנים ומנסה להבין האם את הראשית רוצה לקום ולנקות ולסדר את זה ואת המשנית, הנמנעת, היא זאת שממשיכה את הבהייה הפלצפנית הזאת, או שאולי את הראשית מזמן שמת זין על כל שקדי המרק האלה וזאת את המשנית שממשיכה לנסות להעמיד פני אדם. כמה נחמד זה היה אם לפתע היית פורצת הישר מתוך הטבור של עצמך בלהבת סערה עדינה מתמשכת, עמוקת נשימה וחובקת חיים. לא. אז זהו שלא. כשהייתי קטנה קראתי להם "הרצון הגדול" ו"הרצון הקטן". מאז למדתי כל מיני שמות אחרים עבורם. הרצון הקטן הוא זה שמושך לך בצמות. הרצון הגדול הוא זה שקולו אחד. הכי פשוט זה כששניהם קוראים לך ללכת באותה הדרך. כשהם מתחילים להתפצל לאלפי שקדי מרק פזורים על הריצפה אפשר להשתגע. אז איך תדעי מי זאת מי. הדרך היחידה שאני מכירה היא לשאול את עצמי מי הייתי מעדיפה להיות. וכן. לא נעים. אבל כן. התשובה שעולה היא שהייתי מעדיפה להיות זאת שקמה בלי לחשו



שלום מושב אסלה חמים

Tue, 10 Jul 2012 18:29:00 +0200

ככה זה מרגיש כאן. כמו להתיישב על אסלה שמישהו אחר חימם. אינטימיות כפויה. אפשר לחשוב שירכיים אחרות עשויות מחומרים שונים מאלו שלך. אפשר לחשוב. חמימות מגעילה. שלום שקרים קטנים וחמודים שלום לתחמנית שלום לאלימות שלום לסקס אפיל המתפרץ בכל מחיר שלום לאימהות משגשגת שלום לאימהות נוראית שלום לחיבוטי האימהות שלום לגניבות הקטנות של זמן של כסף של תירוצים שלום לעצלות שלום לכובד הראש, לכובד בכלל שלום לקלות הדעת ולרצון לפרוק כל אחריות שהיא. אי פעם. שלום לזאת שבוחרת מוסיקה בקפידה שלום להעדר מוחלט של אהבה שלום לשיפוטיות לביקורתיות להלקאה העצמית שלום לתחכום המרשים של העמדת הפנים המודעת שלום לזיקה לרוחניות בכל מחיר שלום לכותבת שלום למאירת הפנים כביכול שלום לשמאלנית שלום ליודעת הו היודעת שלום למזייפת הרכנת ראש כדי לא להראות כל כך יודעת שלום למצליחה לרגע שלומדת להתנהג אחר כך את ההצלחה כאילו היתה נחלתה שלום לזאת שלא מודה בשום דבר לעולם שלום לזאת שלמדה להשפיל מבט בגו זקוף שלום למתוחכמת שלום לדוברת ניבים רבים, מתגודדים באלם. ניבים רבים כדי שכולם יוכלו ללמוד לאהוב אותה.



נפש

Tue, 28 Feb 2012 11:51:00 +0200

חצי שנה ללא מקור הכנסה. אני בדייה כלכלית. רוח רפאים. נוכחת נפקדת מן הבחינה הפיננסית. אבל בכל זאת, שבוע נגמר ושבוע מתחיל והכל ממשיך עוד קצת ועוד קצת. הייתם מצפים שהכל ייעצר. אבל לא. הכל מתגלגל ונפתח וקמל ויורד לתחתית ואז עוד קצת ועוד קצת וזינוק בעליה בשיא הזינוק בעליה כל כך תלולה ואז הכל נבלם ושוב מתגלגל מטה מטה מחפש מעצור מחליק ומוצא ונושם ומשנס ועוד ועוד. ואני מסתכלת בחיבה על הנפש שלי המיטלטלת. מה יש לבוא אליה בטענות? היא נפש ולכן היא מיטלטלת. אני רואה אותה מזדעקת ומתייצבת ונוהמת ומבקשת הסלמה ומבקשת פתרון ונרגעת ונופלת לתוך תזזית ונושפת ורושפת. נפש. מיטלטלת כזאת. חמודה. מנסה לשרוד בכל הכח. אני כמעט ומצליחה להעריך אותה על כל בזבוז המשאבים הזה. אני רואה אותי ואני שמחה. שמחה, כי הנה הנפש מיטלטלת מתערבלת ואני רואה אותה ביאושה ואותי בשמחתי ואני אומרת לה פורים או לא פורים את, נפש, מתחפשת כל הזמן. אני בשלי ואת בשלך. וכל הסיאמיות הזאת, איך נכרכנו, ולבסוף הרי נמצא את הדרך, את שביל הזהב. הרי נועדנו לחיות יחד, נפש. בין השתיקה המתמשכת שלי לבין הבליל האינסופי שלך. בסוף נלמד לדבר. זאת מעול