Subscribe: ֳ ֳ°ֳ₪
http://israblog.nana10.co.il/blog_rss.asp?blog=11959
Added By: Feedage Forager Feedage Grade C rated
Language: Hebrew
Tags:
Rate this Feed
Rate this feedRate this feedRate this feedRate this feedRate this feed
Rate this feed 1 starRate this feed 2 starRate this feed 3 starRate this feed 4 starRate this feed 5 star

Comments (0)

Feed Details and Statistics Feed Statistics
Preview: ֳ ֳ°ֳ₪

אנה





Copyright: Copyright 2018 אנה_. All Rights Reserved.
 



תמונת מצב

Wed, 21 Feb 2007 16:01:00 +0200

בלילה חלמתי שהגוף שלי מתחיל לנזול, להישפך ממני. הנרתיק נתלה הפוך מפתחו, אחריו הרחם, אליו היה מחובר זנב-מעי שהגיע כבר עד לרצפה ונשרך אחריי. לא ידעתי כיצד להחזיר אותם פנימה. לבשתי מכנסיים רחבים והכנסתי אותם למכנס הימני כדי שאוכל להסתובב בחוץ בין אנשים. הייתי מדוכאת ונבוכה. חסרת אונים.   אז חזרתי מהודו ולקח לי קצת זמן להתרגל. עשרת ימי החופש הנוספים שלקחתי לעצמי היו במקומם, ומיד אחריהם חזרתי לעבודה לתפקיד חדש. העבודה נהדרת מרבית הזמן. לראשונה בחיי הבוגרים מצאתי תפקיד שבו בכל יום אני לומדת, וכל יום מאתגר ומרתק אותי מחדש. זה קשה, ואין לי שנייה לעצמי, אבל זו תחושה נפלאה. אבל מחוץ לעבודה אני עייפה, ויש תחושה של ריק, של חוסר. פעם עוד הייתי מפנטזת על מה הייתי עושה עכשיו אם הייתי בגואה. הייתי משחקת עם עצמי את המשחק המזוכיסטי "השעה 6 בערב, רק סיימת לעבוד ואת מותשת, ובשעה הזו ממש בקצה השני של העולם..." (אנשים צופים בשקיעה ושותים בירה, משחקים פריסבי, מישהי אחרת ישנה על המיטה שלי בגסט האוס). במרבית הימים אחרי העבודה אני לא עושה דבר ורק נכנסת עם ספר למיטה. חודשיים וחצי אני כאן והצלחתי להגניב מפגשים עם חברים, קפוצ'ינו סרטנים עם ברנדי ושמנת בפסטיס, כמה ערבים בבר הבית החדש ומדיטציה. אבל הדברים לא מתחברים. החיים לא מתחברים. אני נורא אוהבת את תל אביב אבל כבר לא מתחברת אליה. קצתי ברווקות התל אביבית, זו הזוגיות (תל אביבית או אחרת) שאני רוצה. גיליתי להפתעתי שמשום מה דווקא בפניה מהמטבח למסדרון, בואכה המקלחת, תחושת הבדידות מכה בי בכל פעם מחדש. אולי זו ההתפשטות לפני המקלחת, הדבר הכי קרוב להתענגות על הגוף. והרי התענגות על הגוף אין בימים האלו ממש. לא רק סקס, גם חיבוק, גם מישהו שיישן לידי כל הלילה, גם ליטוף של שיער. יהיו כנראה שלושה ימים כאלו במרץ. עוד שבועיים אני יורדת לסיני. נחמות קטנות בשגרה שהחדווה ממנה והלאה. לעבוד ולישון. לישון ולעבוד. כל השאר מטושטש.[...]




Fri, 15 Dec 2006 12:04:00 +0200

(אחרי פרסום הפוסט הקודם הרגשתי שיש עדיין צורך בפירוט ובהבהרות ביחס לתהליך שעברתי. ניסיתי לספק אותם בפוסט הנוכחי, ואני מבטיחה שמהפוסט הבא הודו היא זו שתהייה במרכז העניינים) :-)   ורנסי.   לפעמים נדמה לי כאילו הסוגייה המרכזית המעסיקה אותי היא המיקום שלי על הציר שנמתח בין היותי לבדי לבין היותי ביחד. עם בן זוג, עם המשפחה, עם חברים. במבט לאחור, כשאני קוראת את המיילים שכתבתי לחברים, למשפחה, אני שמה לב שאיכשהו תמיד מבעד לדיווחים על הדברים שעשיתי והמקומות שראיתי, עולה ומבצבצת סוגיית הלבד. בשנה האחרונה עבדתי על זה הרבה. על ההבנה שיש לי הרבה אנשים, טובים וחכמים ואוהבים שנמצאים שם לצידי. לאט לאט אני לומדת לזכור את זה גם כשקשה, גם כשאני נפגעת לפעמים, גם כשאנחנו רחוקים. למדתי עד כמה זה חשוב לי ועוזר לי.   בטיול שלי לתאילנד לפני פחות משנה נאחזתי בלבד. לא כי רציתי, פשוט מפני שזו הייתה הדרך המוכרת היחידה. כמעט שלושה שבועות עברו עלי שם מבלי שדיברתי עם אף אחד. לא טלפונים, לא מיילים. נאחזתי בלבד, והטחתי את ראשי בקיר הבדידות חזק חזק. התאמצתי להיות חזקה וסבלתי נורא בשל כך.   בשבועיים הראשונים בהודו, לעומת זאת, עוד הייתי עם שותפה. מצחיקה, חכמה, נחמדה. הייתי איתה ובמקביל נאבקתי לשמר לי אזורים של לבד. שנאתי את עצמי על החברה המגוננת בה הקפתי את עצמי, אבל גם פחדתי פחד מוות מהרגע בו ניפרד כפי שתכננו, ואני אוותר לבדי. חלמתי שאני חוזרת הביתה אחרי שנגמר הטיול וכולם שואלים אותי, "נו איך היה בפושקר, איך היה בגואה?", ואני בכלל לא זכרתי שהייתי שם. זכרתי רק את דרמסלה ואת רישיקש בהן עדיין הייתי עם ענת. כל השאר היה מטושטש. בחלומי הצלחתי עוד למלמל כמה שורות על האגם בפושקר בשקיעה, ממה שקראתי בלונלי פלנט, אבל בכלל לא זכרתי שהייתי שם. הפחד מהלבד היה משתק ומצמית. שמעתי ילדות בנות 20 מספרות איך קבצנים הודים העירו אותן משנתן ברכבת, נגעו בהן. והן צוחקות. ואני שמעתי ורעדתי מפחד בפנים. היה לי ברור שלא אוכל להתמודד עם כל זה לבדי.   אותה קליפת מגן שפעם עזרה לי, החוסן המזוייף שבו התהדרתי, התחושה שלי שאני חזקה ויכולה להסתדר גם לבד, בכל מצב, נשברו בשנה הזאת והותירו אותי חלשה ופחדנית. שנאתי את עצמי בשל כך, רציתי כבר למצוא כוחות חדשים, אמיתיים.   דודי (משמאל). בריקשה בדרך חזרה מיום כיף וטיפולים ברישיקש במפלים   ושוב, כמו בפוסט הקודם, דודי בא ובאהבה האינסופית שלו, בעיניים הבורקות תמיד שלו, עזר לי למצוא בעצמי כוחות חדשים. הפרידה מענת לא הייתה מתוכננת. היו לשתינו כרטיסים לרכבת. חצי שעה לפני הנסיעה כשהתיקים כבר היו ארוזים ומוכנים היא באה אלי ואמרה שהחליטה לא לנסוע. לי היה ברור שאני נ[...]




Wed, 13 Dec 2006 16:39:00 +0200

רק היום ארפה מהצער
רק היום ארפה מהדאגה
רק היום אודה על הדברים הטובים שיש לי
רק היום אעשה את עבודתי ביושר ולא ארמה אף אחד
רק היום אהיה נחמדה לשכניי ולכל היצורים עלי אדמות.
(חמשת עקרונות הרייקי)
***

(image)

מקלוד גאנג', דרמסלה


נדמה לי שבנקודה הזאת התחיל הטיול שלי בהודו. התחיל באמת, אני מתכוונת. אחרי הנחיתה בדלהי, ואחרי הלילה הראשון במיין באזאר, ואוטובוס הלילה לדרמסלה, והשבוע הראשון לטיול אותו ביליתי שם.

בהתחלה עוד הייתי מוקסמת. מוקסמת ושיכורה.
כך כתבתי ביומן שלי ביום הראשון, בדלהי:
"דלהי מפחידה הרבה פחות ממה שחשבתי. אולי הייתה זו תאילנד שהכינה אותי אליה, אולי העובדה שאני כאן עם עוד מישהי. כך או כך נעים לי, ותחושה טובה של התרגשות וציפייה נישאת באוויר.
נחתנו לפנות בוקר. שעה נהדרת להגיע לעיר.
היה מצחיק ומוזר לצעוד בפתח אולם קבלת הפנים בשדה התעופה. עשרות הודים צופים בך. ובחוץ, המולת המוניות. המוני אנשים, כולם מחייכים ומסורקים. חושך מצריים עדיין ועשרות רבות של נערים יפים.
במיין באזאר היום עוד לא התחיל. אנשים ישנים על הדוכנים שלהם, פרות צפודות מסתובבות ברחוב. כמה תמהונים, ואנחנו, שתי הענתיות עם התיקים הגדולים, מתרגשות".

במבט לאחור אני חושבת שאת השבועיים הראשונים, עד למפגש עם דודי, הפרידה מענת, והנסיעה שלי לבד לוורנסי, העברתי באיזה סוג של ניתוק. מעולם לא נסעתי לטיול ארוך לפני כן, ופרק הזמן הזה נראה בעיני כמעט דימיוני. לא יכולתי לתפוס אותו. לא יכולתי לתאר בכלל מה ייקרה לי בפרק הזמן הזה, אילו שינויים אני אעבור. ריחפתי לי בדלהי ובדרמסלה וברישיקש, קוראת ואוכלת ושותה ומצלמת, והכל היה מאוד נחמד, והכל היה מאוד יפה, אבל התחושה הייתה של לימבו. זה לא יכול להיות הכל.
חשבתי שעליתי על הסוד הגדול של יוצאי הודו. על כך שמעבר לנופים המדהימים, גורם המשיכה העיקרי שלה טמון בסטלנות. בבהייה האינסופית. בהתגלגלות האיטית, המתפנקת, מהמסעדה בה אכלתי את ארוחת הבוקר, לזו שבה אוכל את ארוחת הצהריים. הרגשתי מרומה קצת, ומאוכזבת. אני באמצע תהליך חשוב עכשיו, אני רוצה לעבוד, להתפתח, לגדול, ופה? בכל אשר אפנה רק נופש, שקט. אפס מטלות, אפס דרישות.
הבחורה הייקית, הפרגמטית שאני, לא הצליחה להבין איך אפשר מנופש שכזה להפיק דבר מה משמעותי.

אכלתי וטיילתי. טיילתי ונחתי. נחתי וקראתי.

ואז הגיע דודי.
"כשהתלמידה מוכנה המורה מגיע", הוא אמר לי בחיוך גדול ובקול אוהב, אחרי שבילינו ביחד כמה ימים נהדרים ברישיקש.
בהתחלה לא הייתי מסוגלת אפילו להסתכל עליו. שבויה במגבלות שלי עצמי לא יכולתי לראות מעבר למראה החיצוני שלו, לא כל שכן לדמיין אותו מטפל בי, עושה לי רייקי.
יום אחד לאחר מכן, אני לא יודעת אפילו למה ואיך, מצאתי את עצמי פתאום שואלת אותו אם הוא יהיה מוכן לתת לי טיפול. והוא הסכים, וטיפל. ואני יצאתי ממנו מרחפת מאושר ועם ידיעה ברורה שאני לא עוזבת את רישיקש לפני שאני מקבלת ממנו את כל מה שאני יכולה לקבל.
למחרת בבוקר התחלתי את הקורס. ובימים שבאו לאחר מכן נשרו ממני לאט לאט הפחד והדאגה ונתח נכבד וכבד מאוד של סקפטיות. לא נותרה לי ברירה אלא להאמין. בעצמי, וברייקי. ולהכיר בכך שהנה מצאתי את עצמי בהודו. היפה מכל הוא שעכשיו, כמעט חודשיים אחרי כל זה, הרייקי עדיין איתי, ככלי נהדר שאותו אני עדיין מוסיפה ולומדת, אבל חשוב מכך, שם התחיל המסע שלי עם עצמי. מאותו רגע קיבלתי את העובדה שעכשיו אני חיה שם, בהודו. שאלו החיים. ושאין כמו השקט הזה והחופש המוחלט, כדי להתקדם התקדמות אמיתית. בלי לחץ, וללא תכיפות, פשוט כי הדברים קורים.

לנסיעת הרכבת בת עשרים וארבע השעות לוורנסי כבר הגעתי לבדי.

 

(image)






Mon, 09 Oct 2006 21:05:00 +0200

כרטיסי טיסה- יש
דרכון  2X- יש
חיסונים (לעזאזל איתם)- יש ויש
והתיק כבר ארוז, ויש בו את קרליבך, יומן דרכים, ולונלי פלנט.
מחר בבוקר עוד אשכים קום ואלך לעבודה.
אחפוף את זו שמחליפה אותי בתפקיד, אסיים מצגת להנהלה, אפרד בהתרגשות מהבוס, אגיד שלום לכולם, ואסע לים המלח לראות את אהוד בנאי.
ביום רביעי אחר הצהריים אעלה על הטיסה.
הודו.
בפעם הראשונה
ולבד.
ההרפתקה מתחילה.

***

פוסטים אין בינתיים, ויהיו כשאחזור, אבל תמונות למכביר ניתן למצוא כאן

enjoy




אסנת את שומעת?

Mon, 31 Jul 2006 17:53:00 +0200

     אני בפליקר חודש, אולי חודש וחצי. אני רחוקה מלהיות צלמת גדולה. אין לי לא את העין, ולא את היד ולא את הכשרון ולא את המצלמה. לפעמים אני מנסה לעשות קצת כאילו אבל בסופו של דבר התמונות שלי שאני באמת אוהבת הן התמונות המשפחתיות.   ואני גם נהנית מעצם הצילום, וגם זה משהו בימים טרופים אלה (המשפחה מופגזת בצפון, לאבא יש סרטן, דברים כאלה).   בשדרות בן גוריון 80 וקצת היתה זרוקה היום ערימה של אלבומים משפחתיים ישנים, קצת ספרים של גורדון ושפינוזה וספר על זן, בודהיזם ופסיכואנליזה שאימצתי מיד אל חיקי. הכנסתי אותו לתיק ופניתי ללכת. עשיתי צעד אחד ועוד אחד, ואיפושהו ליד המקום של היוגה, לא יכולתי להמשיך.   איזה מין ילדים זורקים את האלבומים של סבא וסבתא שלהם?        בחודש וקצת שאני בפליקר ראיתי בוודאי מאות תמונות. יש שם כל כך הרבה צלמים מוכשרים, וכל כך הרבה תמונות משפחתיות. במקום שההיצע הרב יוריד מערך הצילום, בעיני הוא דווקא העלה את קרנו. עכשיו, כשראיתי איך אנשים מצלמים את ילדיהם, והוריהם, ואת בני הזוג שלהם, ועושים זאת בצורה יפה כל כך, חמה כל כך ואוהבת, זה גורם לי רק לרצות לצלם עוד יותר. פתאום העובדה שמישהו זרק את האלבומים המשפחתיים לפח הפכה לבלתי נתפסת. עמדתי ברחוב דקות ארוכות ודפדפתי באלבומים. ראיתי את יום ההולדת הרביעי של אסנת (אסנת איך לא אכפת לך?, איפה לעזאזל את עכשיו?), ואת יום הולדתו השביעי של רן (רן, איפה אתה?). את הטיול לארצות הברית בשנת 70, את חגיגת הנטיעות בט"ו בשבט. לא יכולתי להשאיר אותן שם. את התמונות שלקחתי אעלה לזכרם. לסבא וסבתא של רן הקטן ואסנת הקטנה, שקראו את שפינוזה וגורדון ועל זן ובודהיזם ופסיכואנליזה.    [...]




Mon, 03 Jul 2006 12:57:00 +0200

לשם שינוי בא לי פשוט לכתוב כדי לפרוק.

להגיד שקשה לי היום בעבודה. שנמאס לי מהטלפונים והאנשים ומיליוני השאלות והמטלות.

שאני יודעת שהתפנה בחברה תפקיד שאני מעוניינת בו, ושהמנהלת הרלוונטית אמורה לבוא ולדבר איתי עליו, אבל כבר יומיים שהיא לא באה ולי אין את הכוחות ליזום שיחה איתה.

אני יודעת שאני אתבאס אם מישהו אחר יקבל את התפקיד, כי נמאס לי מהתפקיד שלי ואת התפקיד הזה שהתפנה אני דווקא רוצה.

המצב הבריאותי של אבא שלי מטריד אותי.

לפני חצי שנה היה לו רצף של אשפוזים. בהתחלה בכלל בגלל בעיות במעיים שגרמו לו לכאבים חזקים. הוא עבר ניתוח והשתחרר. אנחנו חמישה ילדים במשפחה, אבל אבא שלי גר לבדו. שני האחים שלי עוד קטנים וגרים עם אמא שלהם (מי שהייתה אשתו השנייה), אני ואחותי גרות בתל אביב ולא יכולות להיות שם בשבילו על בסיס קבוע (כלומר, הייתי לידו בבית החולים, אבל באופן רגיל לא יוצא לנו להתראות יותר מפעם בכמה שבועות. אני לא יכולה ממרחק כזה לספק לו תמיכה יומיומית). האחות הנותרת לא כל כך בקשר איתו. הוא אדם קשה. הוא היה נשוי פעמיים ופעמיים התגרש. יש לו מספר מכובד של מעריצות שרוצות אותו בגלל הכסף וחוש ההומור והאינטלקט. אף אחת מהן לא באמת תהייה שם בשבילו. פחות משבוע אחרי שהשתחרר מהאשפוז בגלל בעיות המעיים, הוא קם בבוקר ולא הרגיש את צד שמאל. הוא יכול היה ללכת ולעשות את כל הפעולות אבל התחושה לא הייתה רגילה. לא הייתה לו שליטה מלאה על האיברים שלו. הוא בן 54 והוא בודד, והוא שונא את העבודה שלו, וגם אם יש לו כסף הוא לא באמת יכול לפרוש, כי בכל זאת אנחנו חמישה ילדים, וגם האחים שלי יצטרכו ללמוד באוניברסיטה, ולכולם הוא יצטרך בשלב זה או אחר לעזור כלכלית. החלום שלו זה לעזוב את הכול ולעבור לניו זילנד. לקנות כרם ולפתוח יקב ולהכין יינות. אבל האחים שלי עוד קטנים והוא לא רוצה להתרחק מהם ובכך לחזור על הטעות שעשה איתנו כשנסע לקנדה לכמה שנים אחרי הגירושין שלו מאמא שלי, ובמידה רבה התנתק מחיינו, ניתוק שמורגש עד היום.

בכל מקרה, עשו לו את כל הבדיקות ולא מצאו שום דבר. לא יודעים ממה זה נגרם. עם הזמן זה השתפר והוא חזר לתפקד באופן מלא, אם כי התחושה לא לגמרי בסדר. לפני שבועיים בערך זה שוב חזר. הפעם ברגל השנייה. יותר חמור מבפעם הראשונה. הוא בקושי הולך, לוקח לו שעה ללבוש מכנסיים או להיכנס לרכב. בשבת הוא בא לבקר עם האחות והאחים הקטנים. כששאלתי אותו מה שלומו כשהיינו רגע לבד, הוא סרב לדבר. לפני שנפרדנו אמר לי שבשבוע הבא, כשנבוא לצפון, הוא רוצה לדבר עם שלושתינו. שאלתי אותו "עד כדי כך?". הוא אמר כן. ההימור שלי ביני לבין עצמי זה טרשת. ההימור שלי זה שהוא גם לא ימשוך את זה יותר מדי זמן. הוא נוטה לדיכאון גם כך. לא פעם ולא פעמיים הוא טלפן אלי בבכי ואמר שנמאס לו לחיות. הוא בודד. אין לו בת זוג אמיתית שתוכל לתמוך בו. הוא פרפקציוניסט, מבריק, יהיר וילדותי מאוד. אין שום סיכוי שהוא יסכים לקבל חיים עם מגבלות. אין לו סבלנות לקשיים. לדברים שלא מסתדרים לו כמו שהוא רוצה ורגיל. אני מפחדת שהוא יחליט לשים לזה סוף.




תמונות מחיי נישואין

Sun, 18 Jun 2006 14:43:00 +0200

  אנחנו לא מדברים אמרתי לו ממש לפני שדיברנו. המים רותחים בקומקום, המיטה מוצעת, יש אוכל במקרר, ובדרך מפה לשם קנינו גם שני עיתונים של שבת. אנו נעים במיומנות בין כסא המחשב לספה בסלון למיטה עם ספר או עם עיתון. מחליפים בינינו פריטי מידע, חיבוקים, מבטים וסיגריות.   הנוכחות שלי בחיים שלך מצומצמת לכדי פלקט. פלקט שמתפשט ומתלבש, ששותה ואוכל, והולך לשירותים ומתרחץ. פלקט שמספר אנקדוטות.   פלקט שהולך ומתרחק.   אתמול במוזיאון שנוררתי סיגריה מבחור צעיר ויפה. הוא היה לבוש כולו שחור אבל שמח. אני הייתי צבעונית ועצובה.   כמו בתמונות מחיי נישואין שתקנו עד שנפרדנו וגם תוך כדי. שתקנו במסעדה ושתקנו בחדר ושתקנו בים. זה היה בלתי נסבל ונסבל לפרקים, וחיכינו וחיכינו ושום דבר לא קרה.   אהבה לא הייתה שם, גם התאהבות לא, ולא דיבורים. אין לי שום דבר רע להגיד עליו, אבל אין לי גם דברים טובים. עבודות הוידיאו של מיכל רובנר מנחמות אותי לאט לאט. הכול קדמוני, הכול אנושי, כולם בזוגות ולנצח לבד.   אישה על רקע אחת מעבודות הוידאו של מיכל רובנר במוזיאון. רוצו לראות כל עוד זה שם.   כדי שאזכור גם בעוד הרבה זמן: אתמול רפונזל התאבדה.[...]




Sat, 03 Jun 2006 20:21:00 +0200


גבר ואישה נפגשים זה עם זו ומחכים להתאהב.
והכל נעים, והכל נחמד ביחד אבל האהבה לא מגיעה.
לפעמים זה קשה לה והאישה קצת בוכה, ואז הגבר מחבק אותה חיבוק עוטף ומנשק את שתי עיניה, ואומר "לאט לאט".
שבוע עבר, ושבועיים.
כבר חודש וחצי שהם ביחד מחכים להתאהב.
והכל נעים, והכל נחמד ביחד אבל האהבה לא מגיעה.
לאט לאט השקט משתלט.




Fri, 19 May 2006 10:09:00 +0200


אני מחכה לויכוח הראשון שלנו, לריב הראשון, לפעם הראשונה שאעלב ואפגע.
לפעם הראשונה שיכאב לי הראש, או שאהיה עייפה או כועסת.
לפעם הראשונה שאבכה בנוכחותך.
אני מחכה לפעם הראשונה בה אני באמת אצטרך אותך ואתה תהייה שם.
ואז אני אדע, אולי לראשונה בחיי, שזהו, נגמר הלבד.
אחרי שנים של זוגיות, שהיו גם שנים של לבד,
לבד עם עצמי
ולבד עם חברים
ולבד בתוך קשר ומגורים משותפים
אני רוצה לדעת שאני יכולה גם ביחד.
שהלבד הזה, שהתעטפתי בו בכל כך הרבה חן, אינו נחוץ יותר,
ושיקבלו אותי לא רק כשאני ייצוגית ושמחה, אלא גם כשאהיה חלשה או כועסת.
לא לצבור בבטן, אני משננת לעצמי,
לא להתרחק בשקט,
לא לתכנן נתיבי מילוט ובריחה.
בתקופה האחרונה אני מרגישה, שרק עכשיו בגיל 27, אני מתחילה להיות בן אדם.

 

 

(ותודה לחבריי, אהוביי. ולפסיכולוגית גם)





Wed, 17 May 2006 21:26:00 +0200

מצידי האחד אתה, ומן הצד השני פתק שכתבת לי מונח על השידה שליד המיטה, ובזכרון הודעות הטקסט של הפלאפון שמורה הודעה: "געגוע".