Subscribe: MonoCrave
http://monocrave.blogspot.com/atom.xml
Added By: Feedage Forager Feedage Grade B rated
Language: Hebrew
Tags:
Rate this Feed
Rate this feedRate this feedRate this feedRate this feedRate this feed
Rate this feed 1 starRate this feed 2 starRate this feed 3 starRate this feed 4 starRate this feed 5 star

Comments (0)

Feed Details and Statistics Feed Statistics
Preview: MonoCrave

monocrave blog





Updated: 2015-09-16T17:06:56.303+01:00

 



הקיץ דוהה

2010-09-20T23:56:01.969+01:00

אני מתכחש לסימנים. הימים מתקצרים? תעתועי תאורה ותו לא. קר יותר? אני עדין בטי-שירט. השמיים אפורים? היי, זאת לונדון פה, למה אפשר לצפות? יש דבר אחד בלבד שגורם לי להפנים את העובדה הבלתי נמנעת - ביום שבו אלבומי הפולק המלחששים מרימים את ראשם ומתחילים להשמע כפסקול המתאים ביותר לכל רגע ביום אני יודע שהסתיו בשער.לעזאזל, שוב אני כותב פוסט על מזג האויר. האם זה העדר ההשראה או שמשהו בנורמטיביות הבנאלית האנגלית באמת דבק בי? אולי הנורמטיבות היא היא המקור לחוסר ההשראה?לכל הרוחות, שוב אני נודד למחוזות פילוסופיים אינטרוסקפטיביים. פעם יכולתי פשוט לכתוב על מזג האויר בלי להיות מודע לעצמי כל כך. גם על מוזיקה.אחת לשנתיים לערך, מאט סוויט, א.ק.א Boduf Songs, מוציא אלבום שנע בין קודר לקודר מאוד. ביחס לאלבומים הקודמים אפשר לומר ש- This Alone Above All Else In Spite Of Everything נשמע כמעט אופטימי. לא לגמרי החומר שמומלץ לאנשים שנפרדו מיקיריהם אך עם זאת, הסתיו, לכשיגיע למחוזכם, אם יגיע למחוזכם, ירגיש נכון הרבה יותר איתו באוזניים.Boduf Songs – Decapitation BluesBoduf Songs – They Get On Slowlyאם התגברתם על הדחף לחתוך את הורידים, תוכלו להמשיך הלאה ל-Musee Mecanique. שנתיים נדרשו להם לחצות את האוקיינוס מאמריקה לאנגליה ואת אלבום הבכורה שלהם זכיתי לשמוע רק לאחרונה. נעים, נוגה ורך הוא עושה בדיוק מה שאלבום סתיו אמור לעשות ומכין אותי לחורף - גורם לי לקונן בתוך עצמי ולרפד את דפנות ליבי בפוך אווזים.Musee Mecanique – Like HomeMusee Mecanique – Two Friends Like UsOra Cogan עשויה להראות כבת דודתה היהודיה הקנדית של אוליב אויל, האוחזת בגיטרת נפח גדולה למידותיה, אך אם תטו אוזניכם לאלבום האחרון שלה The Quarry, תגלו שצליל הגיטרה הזה הוא בן הלוויה המושלם לקול הצלול והמרוחק של השירה שלה. השילוב של שני אלה עוטף אותי תחושת ריחוק-ריחוף, מעין שירים שעוברים לידי במכוון כי אם היו קרובים יותר היו כואבים מדי.Ora Cogan – In the DarkOra Cogan - Lillyלא עבר חודש מאז כתבתי על Smoke Fairies, עברו חודשיים, והנה הגיע Through Low Lights and Trees, האלבום החדש והמיוחל. עוד לא שבעתי מאלבום ההופעות וכבר אני זוכה אחד נוסף. קשה לעכל כל כך הרבה מהטוב הזה. שוב נשים קטנות עם גיטרות גדולות והרמוניות מלאכיות. כאלה שמראות שמה שהיה יפה פעם יכול להיות גם יפה היום, בלי נוסטלגיה ובלי הומאג'ים.Smoke Fairies – Strange Moon RisingSmoke Fairies – Devil in My Mind[...]



מריח כמו רוח נעורים

2010-09-11T13:53:12.828+01:00

י-ר-ד-ן כ-ו-כ-ב-י. עוד לפני שהכוס סיימה להתעכב על כל האותיות, שערותיי סמרו ופניי איבדו את צבען לחלוטין. אני לא חושב שאף אחד שם שם לב לזה בחדר ההוא שהיה מואר באור נרות חלש. זאת הייתה הפעם השניה שנתקלתי בשם הזה בתקופה קצרה.זה קרה כשהייתי בן 16 בערך. אני לא מצליח להזכר מי בא עם הרעיון אבל לא היה צריך הרבה בשביל לשכנע חבורה קטנה של אנשים להצטרף. פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, היינו יושבים באחד מהחדרים בשבט בצופים (כל פעם חדר אחר, החוקים בנושא היה מאוד ברורים) ועושים סיאנס. כמובן שלא ממש היה לנו מושג איך עושים את זה אבל דודה אחת שהייתה מדיום הספיקה בשביל אחד מאיתנו כדי לחקות אותה כמיטב יכולתו. בפעמים הראשונות זה לא לגמרי עבד ואף אחד מאיתנו לא בטח באחרים, גם כשהכוס נעה באיטיות רבה מתחת לאצבעות שלנו. אבל אחרי כמה מפגשים שכאלה, החוויות שעברנו הפכו להיות מרתקות, מהפנטות ומטרידות. מטרידות מאוד אפילו, עד שאחדים מהקבוצה פרשו מבוהלים ולא מסוגלים להכיל את מה שחוו.באחת מהפעמים, כשהזמנו רוח כלשהי לתקשר איתנו, הכוס החלה לעבור באגרסיביות מאות לאות על לוח הויג'ה כשהאצבעות של שלושת האנשים שעליה נגררות אחריה. המבטים בינינו הפכו מבועתים כשהבנו שאף לא אחד מאיתנו מהתל בשאר. כשמה שקרה בחדר הרגיש אמיתי כל כך, הפכנו אנו - אוסף של אנשים רציונלים, ציניים וסקפטים – לרציניים ומלאי סקרנות ועניין אין סופי. וככה זה המשיך, התחלנו לתקשר עם רוחות של קרובי משפחה שנפטרו וקיבלנו תשובות שהיו ידועות רק לאותו בעל קרבת הדם שישב איתנו בחדר אך לא השתתף בסיאנס. חלק מהתשובות והסיפורים התגלו רק מאוחר יותר כאמיתיים כשאחד מאיתנו היה שואל בביתו לפשר של שם מסויים שעלה בסיאנס, זה התגלה ככינוי חיבה שאב סבו נהג לכנות את אביו שנשאר פעור פה לנוכח השאלה של בנו. זה הפך לשגרה ממכרת שחיכינו לה בקוצר רוח, כל פעם בהרכב אחר, מנסים לתקשר עם רוחות אחרות ולשאול אותן שאלות ענייניות, משמעותיות ולפעמים גם אקראיות ואויליות.אני לא זוכר מה גרם לי לשאול את השאלה הזאת ומי היה בצד השני שענה עליה בפעם הראשונה אבל שאלתי אותה בכל אופן – "האם תהיה לי אהבת אמת?". הכוס נעה באיטיות ונעצרה על המילה "כן". "מה שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע באיטיות ואייתה בפעם הראשונה את השם – ירדן כוכבי. מעודי לא פגשתי אף אחת בשם הזה. מרגש. זה הרגיש נכון, היא חייבת להיות אמיתית. יכולתי כבר להרגיש איך נראית אהבת האמת שלי, איך יראה החיוך שלה, המבט שלה בעיניים. כמעט והצלחתי להריח אותה בקצה אפי. כשסתיים הסיאנס נשארתי תקוע בעולם הפנטזיה אך בלי קצה חוט לזהותה של אהבת האמת שלי. ימים אחדים עוד הייתי מלא התלהבות לגבי הרמז שניתן לי אך אחרי זמן מה ההתל[...]



ואוו, משוגע, הפתעת אותי

2010-09-10T01:18:17.035+01:00

כבר אמרתי כמה אני אוהב את חוזה גונזלס? חייב להודות שלא ראיתי את הקינקי הזה בא מכיוונו.

(object) (embed)
(image)



ממשמש ובא

2010-08-31T09:25:36.349+01:00

אני מנסה לכתוב באופן יותר תכוף, בחיי, אבל זה פשוט לא קורה. אני מוכן להשבע שמאז ששעון הקיץ החל, מישהו שיחק עם מספר שעות היממה. 24 שעות הספיקו להרבה יותר בעבר. רשימת ההופעות שאני מחמיץ ארוכה בפעם הראשונה מרשימת ההופעות שאותן אני פוקד. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאני מתקרב אל קיצי, באופן מוחשי ושאינו ניתן להכחשה. הייתי מצפה להרגיש דחף אדיר להספיק יותר ויותר דברים רגע לפני שהכל מסתיים אבל אני מוצף בתחושת לאות נעימה שגורמת לי לשבת ולהתבונן בנעשה מולי ביתר תשומת לב ולהנות מהפרטים הקטנים, אלה שחומקים מעיני כשאני רץ מהר מדי, רחוק מדי. אולי כדאי שאמכור את הזכויות לסרט על ימי האחרונים ל-Kim Ki Duk. ברגעים שעוד נותרים, אחרי סינון קפדני, אני עוד דואג ללכת להופעות. את Junip, לדוגמא, הספקתי לראות פעמיים בחודשיים האחרונים. הרומן שלי עם חוזה גונזלס הפך כבר מזמן לאישי ולא רק מוזיקלי, אבל אם נשים את העובדה הזאת בצד, כל מה שאני שומע מג'וניפ פשוט יפהפה לפחות כמו חוזה לבדו אם לא יותר. בפעם הראשונה עם להקה מלאה על הבמה - גיטרה נוספת, קלידים, מתופף ופרקשיוניסט - המוזיקה של ג'וניפ נשמעת כמו מפגש קל בין חוזה גונזלס (כמה מפתיע) לרגעים הפסיכדלים של The Doors. אם האי.פי ששיחררו חינם לא השאיר אותכם מסוחררים כנערה מאוהבת אל מול יומן שנתי של איגי דיין, הנה הסינגל מהאלבום שיגיע בעוד כשבועיים. נראה אותכם עכשיו.Junip – Alwaysאת הזמן בו חוזה היה עסוק בלכוון את הגיטרה שלו מילא Marques Toliver. כשהוא עלה לבמה הייתי משוכנע שמדובר באותו כושון מהקליפ הזה של מדונה אבל אז נזכרתי שעברו יותר מ-20 שנים מאז. אולי הוא הבן שלו? קשה לומר (אבל מיד אחשוף תגלית מרעישה). מיד אחרי שהתיישב שלף כינור והתחיל ללהג מעט במתיקות השמורה לשיכורים קלות. לחייו בוודאי היו סמוקות אבל על אף הספוט הענק שהיה מכוון על ראשו, קשה היה לומר. כשפתח את פיו והתחיל לנגן ולשיר שני דברים מדהימים קרו, הראשון הוא שהייתה זאת הפעם הראשונה בה ראיתי מישהו עם יותר שיניים ממני*. הדבר השני היה שהקול שלו גרם לכל שערות העורף שלי (לא סקסי, אני יודע) לסמור. המרקיז תפס אותי לחלוטין לא מוכן. דקה אל תוך השיר הראשון הבנתי בדיוק מי הם הוריו של הבחור המוכשר. עדין לא וידאתי את זה אבל אני מוכן לשים את הוני שמר טוליבר הצעיר הוא בנם הממזר של אנדרו בירד וביונסה. בדרכי החוצה קניתי ממנו אי.פי. של שלושה שירים עטוף במה שנראה כמו נייר A4 מקופל ברישול, מוכתם בשמו של המרקיז. אכן, השירים המוקלטים נשמעו פחות סוחפים מהביצוע החי. אבל לשמחתכם הרבה, יש את זה (וגם עוד ביצועים חיים וראיון פה): frameborder="0" height="307" src="http://player.vimeo.com/video/13679801?title=0&byline=0&portrait=0&colo[...]



קיצור תולדות הזמן – פרק ג': ספר גאוגרפיה

2010-08-03T20:34:55.025+01:00

לכל אחד יש פנטזיה על מקום שהוא לא גר בו. לחלק לונדון נראית חלום, לאחרים ניו יורק. כשאתה מגיע עם פנטזיה למקום הוא תמיד יראה טוב יותר ממה שהוא באמת וגם אם תתאכזב, זה יקח יותר זמן מהרגיל כי הפנטזיה, היא תמלא כל חוסר שהמציאות לא תציע. אין כמו פנטזיה בריאה, אחת שמחזקת את עצמה, ושוב ושוב מוכיחה לך שהיא מציאותית.מונטריאול. זאת הפנטזיה שלי. לא לונדון וגם לא ניו יורק. כבר עשור שהמוזיקה שיוצאת משם ומהסובב אותה תמיד מקורית, תמיד אישית ורגשית. האינסטינקט הראשוני שלי שאני שומע את רוב הלהקות משם הוא שהייתי רוצה להיות חבר שלהם. משהו שם מרגיש לי בריא, כאילו תעשיית המוזיקה שם עוד לא הקיאה ועיכלה את עצמה כמה פעמים כמו בכמה ערים גדולות אחרות. כנראה שלעולם לא אדע מה מכל זה אמיתי ומה פרי דמיוני אבל לפחות גיליתי לאחרונה את La La Land, האלבום החדש של Plants and Animals. די במהר הוא הפך חבר טוב, גם אם לא ותיק. כשהוא מדבר, אני מקשיב. מבלי להעמיס או להפקיד בידי את סודותיו הוא מספר לי את כל מה שעובר עליו. ולי לא נותר אלא להנהן, לחייך ולחבק אותו בחזרה.Plants and Animals – Tom CruzPlants and Animals – Fake Itהפנטזיה שלי לגבי אוסטין, טקסס הופרעה לאחרונה על ידי בחור בשם Matrin Crane שידוע גם בתור Brazos. בעוד אוקרביל ריבר תמיד נתפסה בעיני כמעין ממוצע של סך כל המוזיקה שיצאה מהעיר הזאת (הכללה גסה או אפילו סתם המצאה, לא להפריע בבקשה אני מנסה לומר פה משהו ומאוחר בלילה) הקולות שבקעו מברזוס נשמעו כמו סטיה גאוגרפית. אבל סטיה זה טוב, סטיה זה נעים. בפרט אם שוב סוטים למונטריאול. אין לי שום ניימדרופינג או רפרנס, אפילו לא אחד. שמישהו יעזור לי פה.Brazos – Day GloBrazos – We Understand Each Otherהמראה של בחורות בשמלות צמודות מכוונות את הגיטרות שלהם בעודף מודעות עצמית ליד ואן שכור מחוץ לחורבה בבריקסטון גרמה לי לרצות לחבוט בהם ממראה ראשון. העובדה שהן היו מה שעמד ביני לבין ההופעה הקרובה של Mother Mother קיצרה את הסבלנות שלי, אני מודה. הרוטווילר על הגג, שהגן בחירוף נפשו על המקום, החליט לנסות לקפוץ למטה כדי להראות לכלב תועה מי בעל הבית האמיתי של המחראה. נפשו של כלב שגדל על גג חייבת להיות מעורערת לחלוטין, חשבתי לעצמי והחלטתי שמה שלא עומד לקרות פה, אולי עדיף שלא אצפה בו. בפנים, על הבמה, Bridezilla כבר התחילו לנגן. גיטרה, בס, תופים, סקסופון וכינור. קווארטט נשי ומתופף שנשרך מאחור. את מה שקרה שם מאותו הרגע אפשר לתאר כמפגש של הגרסה הנשית של הקולקטיב ו-Elysian Fields שעשתה את דרכה הארוכה מחור-תחת-ויל באוסטרליה. בהופעה הכל היה מלוכלך הרבה יותר, אבל גם גרסת האלבום גרמה לי לחשוב על איך לעזאזל דברים כאלה שעוד יצאו ב-Rough Trade מצליחים להי[...]



To Philippe with love, again

2010-07-30T23:35:25.266+01:00

Its about time I’ll write something about Philippe, the only true Hippie I know. Hell, he has probably coined that term himself. Unfortunately, I can’t even share most of what I’ve learned about him and from him as most of it would be too extreme even for the internet. All I’d say is that he is an atheist who is strong in his belief, a Hedonist and part French (I’ll forever hold this against him). He currently resides in Dubai and off to India for a dentist appointment (I shit you not). I suspect he either works for the MI5 or he is an illegal brewer of potato based Gin. Possibly both, who knows. If you need a visual reference, imagine Bill Django (from The Men Who Stare at Goats) only twice as smart, funny and knowledgable.

I should start quoting him here more often. I feel blessed that his infinite wisdom is bestowed upon me and I really think that its better shared and spread across the world. Here is another example (and here is the previous one for those who missed):

Me: I'm going to a music festival On Saturday where I'd feel old with all the 20 something white-middle-class-girls flirting with all the 20 something white-middle-class-boys, but they can all suck my circumcised Polish-Yemenite cock

Philippe: Your appearance on the festival ground will send an electric shockwave of lust through the panties of all available chicks (and maybe even some guys) Your pheromones will increase the average humidity of certain body parts of the above mentioned girls, provided the wind comes from the right direction.

It will be an effort of sheer willpower to keep them away from you. They will offer themselves and their virginity on the altar of your lingam.

Now brother: stop being un broyeur de noir.

Its your heredity. Like the Polish Jewish schmuck in Warsaw whos bread slipped from his hands but landed with the buttered side upwards. He was so surprised of this unusual luck that he went straight to the local rabbi. This Rabbi, Schlomo, was also flabbergasted and consulted lots of old thoras, books, scrolls, asked the help of even more learned scholars. He came to this conclusion: the Polish boy had buttered his bread on the wrong side !

See, stop worrying. Its unhealthy and unhygienic. Like catholic priest and their celibacy. Get out of there brother. You have lost nothing in such foul rotten place. Its uncreative, will spiral you down. Wash yourself (and not in the juices of these virgins on the festival) and act. Yalla !

Well, what can I say? Garfield already said it better. Here is a song to you brother Philippe. I Hope the indian butcher has left something in your mouth or you’ll have to live on mussels for the rest of your life.

Still need to sort out who I should watch in Field Day’s impossible lineup. Also, some serious cock sucking is forecasted for tomorrow, I should better head to bed now.

Cloud Cult - Today We Give Ourselves to the Fire(image)



קיצור תולדות הזמן – פרק ב': מחוזות רחוקים

2010-07-27T00:29:56.147+01:00

מכל היוייקים בעולם אני הכי אוהב את Adjagas. יכול להיות שיש טובים יותר מהם אבל מאחר שמעולם לא רציתי יותר ממה שהם מעניקים לי, סירבתי לנסות ולהקשיב לאף אחד אחר. איפשהו ב-2006 נתקלתי באלבום הבכורה השמיימי (בחיי, סופרלטיב!) שלהם וכשלאחרונה תהיתי מה עלה בגורלם גיליתי שהוציאו אלבום נוסף בשנה שעברה ושמרו עליו בסוד מפני העולם. בצעד נועז וחסר תקדים, קניתי את האלבום מבלי לדעת לדגום אותו קודם לכן ולשמחתי הרבה היו אלה שמונת הפאונדים המתגמלים ביותר שהוצאתי השנה (אם לשים בצד שני דונר קבב במרתון). אין סיבה להכביר במילים אל מול יופי שכזה.

Adjagas - Neoncalmmit
Adjagas - Leaikas Seahkat

עם Grande קרה בדיוק אותו הדבר - שוב מנורבגיה, שוב אלבום שני אחרי שנים שקטות ושוב אלבום שקניתי מבלי לדעת מה מצפה לי. כמעט מוצלח כמו במקרה של אדג'ס, ה-ballroom rock של גרנדה לוקח אותי למחוזות בהם הבלוז הוא תיאטרלי, הלב השבור חנוט בחליפת שלושה חלקים והדמעות מכוסות במייקאפ עדין. הבחירה המוזיקלית שלי לערב עם אמא של מרטי מק'פליי במושב האחורי של הדלוריאן.

Grande – Take the Low Road
Grande – You Are the Night

הסיפור של ה-Smoke Fairies הוא מסיפורי סינדרלה שלרוב בא לי להקיא מהם ומערב את מפגש ספונטני עם ג'ק ווייט, בקבוק של ויסקי ודמו של הלהקה. ההמשך היה חימום ההופעה של The Dead Weather בלונדון (ומאוחר יותר גם חימומים ללורה מרלינג וג'וניפ). אבל אם להיות כנה, זה לא הסיפור אלא המוזיקה המהפנטת שלהן. פולקלור, שמו המלא של הפולק, אינו ניתן לקיצור במקרה של הפיות. שתי בחורות, גיטרות חשמליות ושירה חלומית שכל הרטרו פולק שכבר עשור מפציע תחת לכל עץ שרק לפני רגע עשו ממנו גיטרה לא הצליח לשחזר.

Smoke Fairies – Frozen Heart
Smoke Fairies – He’s Moving On
(image)



קיצור תולדות הזמן – פרק א': לימבו

2010-07-25T00:14:04.357+01:00

לפני שאני חוזר לכתוב, עלי לנער קצת אבק מהספריות המוזיקליות המרקיבות שמפוזרות מתחת למקשים עליהם אני מקליד ברגעים אלה ממש. זה יהיה קצר ומרתק הרבה יותר מהאלטרנטיבה של הוקינס (שהתבשר לי לאחרונה כי הוא נוהג להתגלגל ברחובות ליד ביתו של חבר. גאווה אמיתית).Thieves Like Us אמור להיות אחד ההרכבים שמרוחים בכל בלוג הייפי שמכבד את עצמו אבל כנראה שמשהו הלך לאיבוד איפשהו בדרך. איפשהו בין הג'וניור בויז, כרומטיקהס וניו אורדר, אם קיים כזה מקום, יושבים הגנבים, תלוי באיזה אלבום תתפסו אותם. החדש, Again and Again, מוצא אותם במוד חולמני יותר מקודמו שכוון לרגליים. כמעט אפשר לשמוע את המעבר שלהם מברלין (וניו יורק) של האלבום הראשון לפריז של האלבום הנוכחי. מסריח מצרפתים פה, באופן הכי טוב שאפשר.Thieves Like Us – Never Known LoveThieves Like Us – Shynessעל Silver Columns של Adem ו-Pictish Trail כתבתי לא מזמן וכל התחזיות שלי הגשימו את עצמם. אלבום דאנס (בחיי, כתבתי ז'אנר מוזיקלי) ואחד הטובים ששמעתי שנים. לא מתחכם, לא מתוחכם, יפהפה ואפקטיבי עד כדי כאב רגליים. כמעט את כל האלבום אפשר להקליט מחדש בתור פסקול 16ביט למשחק באטארי והוא עדין ישמע נהדר. בפשטות הזאת נחה הגאונות שלו.Silver Columns – Brow BeatenSilver Columns - Heart Murmursאחרי אלבום בכורה מעט מבלבל והופעה אחת מלאת השראה קיוויתי ש-Here We Go Magic יתנקזו לכדי יצירה אחת מופתית באלבום השני שלהם. הם, כמובן, הפנו את התקוות שלי לכוון הכללי של הרקטום שלהם. ואף על פי כן, Pigeons, האלבום החדש שלהם, לא מסריח, אפילו לא מעט. הוא רק מעט לא צפוי. משהו בין גריזלי בר לשיקגו (זאת, לא זאת), כמה צעדים לכל כוון אפשרי בו זמנית מהאלבום הקודם. שווה כמה האזנות ולו רק בשביל המקוריות והפסיכדליה אבל לא מהזן ההייפי שטובע בריוורב, אלא מאלה שלוקחים אותך לטיול במקום חדש בכל פעם.Here We Go Magic – CasualHere We Go Magic – Old World United[...]



דווקא ילד טוב

2010-07-22T00:24:20.675+01:00

בעודי עמל על סדרה של פוסטים שתכסה את כל מה שפיספסתי פה בשלושת החודשים האחרונים בערך, נחת עלי ברכות האי.פי החדש של Benni Hemm Hemm. אחד מעשרות הפוסטים הלא גמורים והגנוזים (שעתידים לצאת בקרוב באנתולוגיה מהודרת וממוספרת בשם Monograve) היה על הופעת סולו שלו שהכתה בי בעודי מהלך ברחובות אדינבורו ומקלל את העבודה על ששוב הרחיקה אותי מהבית ושיכנה אותי במלון עם שטיחים ווילונות כבדים שזממו לחנוק אותי בשנתי. ההבדל בין ההופעה שראיתי להופעה אינטימית הוא כמו ההבדל בין סקס בשירותים של מטוס לגאנג בנג באולם ספורט (יש לינק אם צריך). אני ועוד 6 אנשים שמענו באותו ערב את בני מנגן על גיטרה חבוטה את מיטב הרפטואר שלו. אם לומר את האמת, עד לערב המדובר, האלבומים שלו נקברו אצלי בתחתית הערימה האיסלנדית יחד עם עוד הרכבים כמו Hjalatalin (גם אליהם עוד אגיע יום אחד) אבל האקראיות שבערב הזה, העובדה שבקהל לא היה אפילו מעריץ אחד והשקט התהומי שההופעה התנהלה בו העלה את בני כמה דרגות מעלה.
Retaliate מזכיר את בני של אותה ההופעה, נוגה עד סהרורי ופחות זה של האלבומים האחרונים שמלווה בהרכב מלא ושמח. הרבה יותר מתאים לו בלי איפור.

Benni Hemm Hemm – Retaliate

(object) (embed)
(image)



אשתוק כי ארצי שינתה את פניה

2010-07-09T23:41:54.379+01:00

יותר מחודשיים שלא קישטתי את הבלוג במילותיי. העדרות ארוכה כל כך טומנת בחובה סיבה אמיתית, לא תירוצים כמו קוצר זמן, העדר השראה או מחסור באלבומים חדשים. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו בתקופה הזאת, נאלמתי דום מול המקלדת. בעודי מנסה למצוא נושאים קלילים, אסקפיסטיים, הומוריסטיים שיהוו לי השראה, משהו בי זועק לכתוב דברים אחרים. קשים, פוליטיים, זועמים. מילים שמשיקות לנושאים כמו יהדות, זהות, שייכות והכאב האדיר שכרוך בהם. למעשה, אם הייתי יכול הייתי מצטט פה יום אחרי יום פרקים מספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר", פשוט כך, בלי אינטרפרטציה נוספת, רק כדי לחשוף עוד כמה אנשים לטקסט המכונן הזה, אולי אחד החשובים שנכתבו אי פעם על מדינת ישראל.

אחד הדברים המרתקים בחוויה של החיים מחוץ לישראל, הוא היכולת לראות דברים מהצד, ממרחק, מקום שונה לחלוטין. כבר בנקודה זאת יש מי שיבחר לראות בבחירה בזוית הראיה הזאת התנשאות, אבל למה בעצם? עדין לא אמרתי כלום. למעשה, זאת בדיוק החוויה החזקה ביותר שלי כמי שחי מחוץ לישראל. הדה-לגיטימציה המיידית לכל מה שאני עשוי להעלות על בדל שפתותיי באשר להלכות הארץ. כמה פעמים שמעתי את המשפטים "אתה לא באמת מבין מה קורה פה", "רק תלונות יש לך", "אתה נשמע כמו מישהו שנשטף לו המוח מהתקשורת האירופאית" ושאר משפטים שעיקרם אחד – אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. מעניין, שאף לא פעם אחת עלתה בדברי השוואה בין בריטניה וישראל ועדין אחת התגובות המיידיות שעולות בקרב אנשים, חברי הקרובים ובני משפחה אהובים היא "ומה, שם הכל מושלם?" או "תמשיך לטמון את הראש בחול".

אני חושב על אותה צפרדע מסכנה ששוחה לה בסיר המונח על כיריים והמים בו מתחממים אט אט. "תאמרי לי, צפרדע, את שמה לב שהמים מתחממים?" אבל הצפרדע מביטה בי בבוז וחוזרת לחתור בשחיית גב הרחק ממני. אינני מרגיש שאני יחיד סגולה באבחנותיי, אפשר אפילו לומר בבטחה שאני אחרון הנביאים. שמעתי כמה קולות כאלה עולים מאנשים החיים, תאמינו או לא, בארץ ולא בשום מקום אחר. מילים כמו מקארתיזם, פאשיזם, נאציזם ועוד כמה "איזמים" הוזכרו בדבריהם. כמובן שקולות אלו מיד תוייגו כסהרורים, אנרכיסטיים, אויב מבית ושאר כינויים חסרי סובלנות. הצעד הראשון בהפיכה לפונדמנטליסט הוא אובדן היכולת להקשיב לדברי אחרים.

אז שתקתי. זמן רב. כאבתי וחמקתי אל מתחת לסלע גדול של כאב וזעם, מתחבא מהעולם. חושב האם אי פעם אוכל להפסיק להרגיש, אולי אפילו לקבל, להפנים שהשינוי הוא פונדמנטלי כל כך ולהשלים עם הפער האדיר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהוא באמת. לוותר, זה כל מה שאני רוצה כי אבדה תקוותי. לחזור לנדוד כמו אבות אבותיי האירופאיים, זה מה שנותר לי. אבל תהליך הויתור הזה, אם בכלל אפשרי, כואב כמו לעקור מתוכי את הלב במו ידי.

חלף כנראה מספיק זמן בשביל שאהיה מסוגל לחלוק את המילים האלה ולחשוף עצמי לעוד דברי ביקורת מלאי וחסרי טעם כאחד. העיקר שאני שוב כותב. תחילה של תהליך פיזיותרפיה ללב הדואב שלי. בסוף עוד אשוב לכתוב פה פוסטים על מוזיקה, כמו פעם. ממש כמו פעם.

Anais Mitchell - Why We Build The Wall
(image)



Acollectíve

2010-05-18T22:10:47.309+01:00

תודות לעמי פרידמן היקר, אנחנו מעלים בפניכם את הכתבה שלו על הקולקטיב, בגרסתה המורחבת, ללא עריכה (הכתבה פורסמה במקור ב"העיר" ת"א בשבוע שעבר. השבוע הם בעיר שלי.). בקרוב גם אחזור לכתוב פה בעצמי, כך שמעתי."לשלושה חברי קולקטיב נשבר הלב, שניים שברו לב למישהו אחר, ארבעה מאיתנו שברו בטעות כלי נגינה של מישהו אחר, אחד שבר את הגג של הדיינר שמתחת לדירה, גם בטעות; 108 הופעות נוגנו, ב-4 ארצות שונות, 33 ערים או ישובים נפרדים, תוך לינה ב-21 דירות ברחבי תבל, לא כולל חדרי מדרגות"(מתוך עלון הקולקטיב, גיליון מרץ 2010)לו הייתה הצלחה עניין קארמתי, סביר להניח שחברי הקולקטיב היו הראשונים בתור להנות מחיבוק תקשורת אוהד עם שלוחה ישירה לחשבון הבנק שלהם. גם בנוף נטול גינוני הכוכבנות של להקות הגיטרות המקומיות, השביעייה הסודית הזו, ובראשה עידן רבינוביץ' ורועי ריק, מדגמנים צניעות אותנטית, סגפנות חיננית ("אנחנו לא בעד לשלם על שתיה") ונחמדות נטולת פאסון. אולי הדבר הבולט ביותר בהופעות שלהם, פרט למוזיקה מצויינת ואווירת חברותא שחורגת מהגדרות יחסי גיטריסט-מתופף-גרופית, הוא היכולת הנדירה לשמור על רגליים על הקרקע. ההורים מקבלים קרדיט על תחזוק, חוזים שבעל פה על הגעה מוקדמת להופעות נחתמים בין הלהקה לקהל ואפילו בדיחת קובי פרץ נזרקת לאוויר. לא עניין של מה בכך, עבור הרכב קאלט שמקבל לא מעט מבטי הערצה. אבל הקולקטיב הם לא ההרכב שאתה רוצה להעריץ, הם החבר'ה שאתה רוצה שיהיו החברים שלך."דוגרי לא אני, לא רועי ולא הקולקטיב רוצים לשחק משחק של להיות רוקסטארים ולשבת לספור את ההופעות שלנו" מסביר רבינוביץ' את הסוד מאחורי הקסם האישי. ריק:"הנתונים נכונים אגב, פשוט יש המון להקות שמנגנות ב21 ערים שונות, בדרך כלל זה אומר פשוט לישון בחורים. זה מצחיק, מישהו אומר: 'היי ראיתי פוסטר שלך היום, מגניב!' וזה דווקא מאוד בנאלי- כן הזמנת פוסטרים ושילמת למישהו שיתלה אותם. האמת שגם לי פעם מבחוץ זה היה נראה ממש גדול. הפעם הראשונה שעשינו פוסטר זה היה– וואו, פוסטר, פלייארים".רבינוביץ': "כמובן שאנחנו רוצים לזכות בתהילת העולם המגיעה לנו בתור להקה, אחרת לא היינו עושים את מה שאנחנו עושים. אבל הסממנים הקטנים קצת פחות חשובים. בסופו של דבר כשהפוסטר שלנו יהיה מרוח בטיוב אנחנו נתבאס על זה פצצות".יש הרגשה כאילו חלק גדול מהצ'ארם שקוסם לקהל המתעבה שלכם זה חוסר הפוזה, האקט נטול היומרה שאתם מביאים. יכול להיות שזה חלק ממה שהופך את הקולקטיב לתופעה שהולכת וגדלה?רבינוביץ': "אני מאמין שיש לזה חלק אבל זה לא ה[...]



הנפיחה הקסומה

2010-04-20T01:45:17.494+01:00

ברגעים אלה ממש הייתי אמור להיות בארץ, רוטן על הזיקוקים האויליים, ההתבהמות ברחובות, המטסים המיליטריסטים המביכים ומחכה יום יומיים בכדי שאוכל סוף סוף לטבול במי השופכין שבחופי תל אביב שאני לא מצליח שלא להתגעגע אליהם כל כך.
אבל לכדור הארץ, שחוגג יחד איתי בעוד ימים אחדים, היו תוכניות אחרות. כאלה שמערבות נפיחה וולקנית קלה שתנשוב לכוון היבשת האירופאית ותשנה את סדרו של עולם, לפחות לכמה ימים. או שבועות. כך אומרים.
נו שויין, היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. אם לא הייתי נשאר מאחור אולי לא היה לי את הזמן הפנוי לגלות שחוזה גונזלס חבר סוף סוף לשותפיו ל-Junip והשלים את האלבום שהתחילו אי שם ב-2006 עם אי.פי. מעולה. התגעגתי אליו, בחיי.

Junip – Rope and Summit

זה לא מסתיים בזה. אחרי שתיקה לא פחות ארוכה, Stateless משחררים בקרוב את האלבום השני שלהם ואפילו מחלקים שיר אקוסטי שיש לי תחושה שלא מייצג את ממה שצפוי להיות באלבום, אבל בין אם כן ובין אם לא אני מאוד סקרן לראות מה יוציאו תחת ידיהם החבורה המפוספסת הזאת.

Stateless – Wade In
(image)



Thump! I fell (in love)

2010-04-17T18:06:34.222+01:00

This started off as a reprimanding post to Israeli Indie artists saying – why can’t you be less Nineties and more original? Why can’t you sound more like Pumcayó? But then I realised my words would take the focus off my recommendation and would turn into a Mediterranean style bloody fist fight. So, why am I picking on Israeli indie artists all of a sudden? And why in English? A couple of days ago I got a mail from Pumcayó asking me if I would kindly listen to their music and should I like it maybe even write something about it. Five songs, rough demos, are all I’ve heard from them. I was instantly hooked. It’s fresh, original, unpretentious and completely impossible to label (its also very raw, they’ll be the first to admit, but in the hands of a good producer this will be gold). The first time I listened to their music I was filled with the same floaty emotions that I got when I first listened to Yeasayer debut album. But their influences don’t stop there. It goes through the beautiful harmonies of Local Natives, the prog rock of Focus and even a touch of Joy Division. One seriously impossible name dropping, I know.I was intrigued to know more about them and here is what Federico sent over:"Pumcayó" is Spanish for "thump! (it/he/she) fell".We’re 5, like the vowels, and we're all native of Guadalajara, Mexico -the pearl of the west, yeehaw!We formed October 2009 and our repertoire, which currently consists of a (constantly expanding) handful of songs, borrows compulsively from a wide spectrum of bands and genres. Like with many other bands though, very little of this is intentional; it has more to do with the fact that we all just listen to different things. it's still a bit difficult for us to land on sound descriptions (we don't think we're radical, or complex, or new even, we're just a young band i.e. it's not an identity crisis, it's an identity quest) but inspite of the messy heterogeneity, we think we're simply an endemic take on the folk-rockish sound. we like messing around with voices and we try to alternate on instruments often, no one in the band is a properly-trained singer or multi-instrumentalist, but we try to pick stuff up as we go; we see the gear as toys lying around in a room waiting to be beat, banged, plucked, struck... we love texture, layers, we're big into musical honesty, and we say "organic" a lot.Don’t know about you, but I’m kind of falling in love here. And to think they’re only together for 6 months. They were also kind enough to send me all of their demos. I don’t know a single thing about the music scene in Guadalajara but if Pumcayó represents the kind of surprises that will await me in music bars, I should seriously consider leaving London (Federico, can I crash on your sofa, hermano?). So before all of you guys take out your knives and start butchering Pumcayó and myself only because I’ve just said they’re far more remarkable than most of what I’ve recently heard coming from Israel, I just want to be very clear here - I’m not suggesting that all Israeli Indie bands should now sounds like Pumcayó, but merely pray for some of them be able to reach a deeper inner voice that will bring out their originality.In fact, let’s not turn this into a discussion about the Israeli music scene (too late now, is it?). Fuck it, just listen to those guys. You’ll live longer.Pumcayó – IndigoPumcayó - Jiro[...]



יופמיזם

2010-04-05T22:48:37.814+01:00

כמעט כל יום אחד מהשכנים שלי פונה אלי ושואל בנימוס "תגיד, מה זאת המוזיקה הנפלאה שמתנגנת אצלך ברמקולים? ("תגיד, אולי תנמיך את החרא הזה שגורם לכלב שלי לנבוח בלי הפסקה?"). "ובכן, אין דרך אחרת מלבד שתבוא אלי לשמוע בעצמך" ("לך לעזאזל חתיכת אנטישם") אני עונה בחיוך. מכיוון שהדפיקה המיוחלת בדלת לא מגיעה, לא של השכן הסקרן מחד ולא של שוטר המקוף שמבקש ממני לטפל במפגע הרעש מאידך, אאלץ לשלוח את לחמי המוזיקלי (60% שיפון-רוק, 40% חיטה-אלקטרונית) על פני המים. שחו בזהירות.כשכבר הייתי בטוח שכולם אמרו את כל מה שצריך היה להאמר על Sleep Mountain, האלבום החדש והנהדר של The Kissaway Trail, גיליתי שכמעט אף אחד לא אמר דבר. מכיוון שלאחרונה אני מוציא עצמי מרים הרבה דברים מהרצפה (ואף אוכל אותם ברוב הפעמים), תרשו לי להרים את הכפפה הזאת; החבורה הדנית הזאת קיימת כבר כמה שנים טובות אבל לדעתי רק עכשיו הכל נפל להם בדיוק במקום. האלבום שלהם סובל ממגבלה אחת בלבד, הוא דומה ליותר מדי דברים טובים אחרים וזאת עשויה להיות הסיבה שנשאר מוזנח, אבל אם אתם עוד מהדור שלא סובל מהפרעת קשב מולדת, תאזינו לו כמה פעמים מהתחלה ועד הסוף. אם רק תתמידו אתם עשויים לגלות שם את Arcade Fire, את Mercury Rev ואפילו את Sigur Ros. מבטיח שהניים דרופינג אינו לשווא.The Kissaway Trail – SdpThe Kissaway Trail – New Yearשנה חמישית ברצף ו-Portugal. The Man, הלהקה היחידה שאני מכיר מווסילה, אלסקה, ממשיכים לשחרר אלבום בשנה. בקצב כזה סביר שלא כל האלבומים יהיו יצירות מופת אבל העובדה ש-American Ghetto לא מושלם כקודמו, לא מונעת ממנו להיות המשך ישיר לכל שאר האלבומים שלהם. למעשה, כל הדיסקוגרפיה שלהם נשמעת כאילו נכתבה והוקלטה בטייק אחד והשירים חולקו לאלבומים אקראיים בשנים נבחרות. להקה שלא ממציאה את עצמה מחדש בכל אלבום אלא בוחרת לעשות עוד מאותו דבר בעידן פוסט מודרניסטי וקצר רואי שכזה? שערוריה. Portugal. The Man – 1000 YearsPortugal. The Man – The Dead Dog"תקשיב לאלבום פעם שניה, הוא מצויין" אמרה ההודעה בטלפון שלי. מהוסס, פניתי ל-Black Sands, החדש של Bonobo, אחרי שההאזנה הראשונה הייתה מהולה באכזבה על החזרה לאלקטרוניקה של האלבום הראשון ועל כך שהרגשתי שאני מאזין לעוד פסקול בית קפה בהתהוות. אבל שככה יהיה לי דוב, האזנה אחת נוספת היא כל מה שהייתי צריך בשביל להשתכנע. סיימון גרין (בונובו, אם תרצו) יכול להנעים לי את הקפה, הבירה וגם את מרק הבטטה המוקרם שלי בכל יום שרק יבחר. העובדה שהאלבום הזה יכול להיות המוזיקה המושלמת לנסיעת רכבת גשומה, לרביצה על חוף ים [...]



שנה

2010-04-02T23:20:34.577+01:00

אם זה היה תלוי בי, הייתי מרכיב אוסף שונה לחלוטין למסיבת יום ההולדת הראשונה של הבן שלי. הזדמנות נהדרת לבנות פלייליסט קטלני, גאוני, מבריק ויחיד במינו שישאיר גברים, נשים וטף פעורי אוזניים ואסירי תודה. יקירתי היא זאת שהציצה מעבר לכתפי ותהתה האם שוב אני כמהה לשורשיי האבודים כשראתה אותי בוחר בקפידה שיר של עפרה חזה. "זה יהיה נהדר מחר, אני אומר לך!" חייכתי בהתרגשות. אצבעה הארוכה נשלחה לכפתור ה-del והפסיקה הוכרזה בלחישה נוקבת "תשכח מזה. יש לך כמה אלפים של אלבומים, תבחר איזה כמה שיתנגנו טוב ברקע ותפסיק לשחק בדיג'יי". היא צודקת, אבל לא מהסיבה שהיא חושבת. הרי לא משנה מה אנגן זה יפול על אוזניים ערלות, אז למה בכלל לטרוח? (ויסלחו לי מעט האנשים שיהיו במסיבה ואכן אוחזים בטעם מוזיקלי, אנא הציגו עצמכם בפני עם נימוקים ודוגמאות ותזכו לפיצוי).
אבל בדקות לפני שכולם יגיעו, אני יודע כבר בדיוק מה אנגן. כבר חודש שאני מזריק לעצמי לפחות פעם אחת ביום את השיר הזה שגורם לי לרצות לקפוץ למרחקים עמוקים; כש-Adem, אחד האנשים שאני יותר אוהב בעולם, חבר ל-Pictish Trail אפשר היה לחשוב שיתחילו דיבורים על עוד מיני-סופר-גרופ שהולכים להתפלש בהייפ אינדי-פולקי אבל בדיוק אז שוברים השניים האלה את הכלים ומחליטים שבעצם הם רוצים לעשות מוזיקה אלקטרונית ואם אפשר אז בכלל בלי להזכיר שהם אלה שעומדים מאחוריה. וכך יצרו להם את האלטר-אגו שלהם: Silver Columns. אחרי שזה תפס את האוזניים של לא מעט אנשים, היוצרים בחרו לצאת מהארון ולחשוף את זהותם. טריק שווקי? חשש מסטיגמות? פחד במה? למי אכפת. העבודה על האלבום בעיצומה. אני מחזיק אצבעות, יש סיכוי שלקיץ הזה יהיה פסקול מוצלח.

Silver Columns – Cavalier :: Time+ Space machine Remix

ודרך אגב, מי שאחראי על הרמיקס האדיר למעלה הוא The Time and Space Machine, שמוציא ממש עכשיו אלבום חדש, Set Phazers to Stun. אם שמות כמו Caribou ו-The Aliens מרגשים אתכם, סיכוי סביר שתחבבו גם את הפסיכדל הזה. לא בדיוק מישהו שהייתי מרגיש נוח שיסתובב בחברת ילדים אבל למבוגרים הוא בהחלט עושה נעים.

The Time and Space Machine – Children of the Sun
(image)



עייפות החומר

2010-03-29T00:19:51.996+01:00

הייתי יכול לכתוב על אביב, הייתי יכול לכתוב על אהבה. הייתי בוודאי משחיל כמה מילים על זקנה, ועל הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. לא הייתי יכול שלא לספר על ההתמלאות וההתרוקנות שחוזרת ונשנה עד שגורמת לגופי להרגיש כמו כלי קיבולת שתוהה מתי יקרוס תחת נטל הקיום.
זורק חכה לים המילים שלפני ונותן לרגש לנסות ולדוג את המשפטים הנכונים. המוזיקה שתלויה בקצה החכה כפתיון נבלעת בים. פעם אחר פעם החכה חוזרת ריקה. הייתי יכול לכתוב על חלומות, מהסוג שלא מתגשם אלא רודף אותך לילה אחרי לילה עד שקשה לומר איפה החלום מתחיל והמציאות נגמרת. היית יכול לכתוב עוד הרבה, אך עייפתי. אולי אנסה שוב מחר.

Glasser – Apply
Glasser – Termel
(image)



סיפוק

2010-03-08T17:55:09.793+00:00

שלושה שבועות שאני מנסה להשיג את השיר למטה. לאף אחד לא היה מושג על מה אני מדבר ולנסות לחפש בגוגל 'ואלה די די' לא ממש עזר. ביום שישי בלילה, קצת אחרי השעה 2, בעודי יושב עייף באחד מהמקומות הבודדים שאני עוד טורח לנסות לרקוד בהם הדיג'יי פתאום ניגן אותו והעיף אותי לסדרה של פרכוסים, קפיצות, עוויתות ושגעון שהיו גורמים לאיליין מסיינפלד להראות כמו רקדנית בבולשוי. פאק איט. אין על שיר טוב בזמן הנכון וברגע הנכון.
היום סוף סוף, בדרך נס, מצאתי את השיר המדובר (לא, לא שאלתי את הדיג'יי, הייתי באקסטזה מדי בשביל זה). תתביישו לכם כל מי ששאלתי ולא ידע מה זה (שמונה שבועות בעשיריה הפותחת במצעד הבריטי, בחיי) או שהעיז לומר שהשיר הוא פרי הדמיון שלי.

(object) (embed)
(image)



סופים הם לפעמים

2010-03-02T00:45:04.574+00:00

לפעמים אני טובע בתחושה מסויימת שהסוף מתקרב. אני ממש מרגיש את זה בעצמותיי. לאט לאט, הכל נבנה לקראתו והוא הופך להיות בלתי נמנע. אני אפילו לא יודע על איזה סוף מדובר. כל מה שאני יודע שהוא מעבר לפינה, מסדר את המקטורן, מהדק שוב את העניבה ועוד שניה יגלה עצמו בפני. הוא יכריח אותי להתמודד איתו ואולי אפילו יראה לי את דרכי להתחלה חדשה. תחושה ארורה. קצתי בסופים קטנים ומייגעים שמכריחים אותך לעבור ממקום אחד לאחר. מאסתי בלהרגיש כמו מי שממתין שעות בתור אחד רק בשביל לגלות בסופו שעליו לעבור לתור אחר.
בלילות שכאלה, כל שאני חפץ בו, הוא דקות ארוכות של עצימת עינייה של הנפש, וניתוב סערת הרגשות שלי אל כמה דקות של מוזיקה. אני חושב שזה עטיפת האלבום שהיפנטה ומשכה אותי אליו. הלהבות האלו שמאיימות לכלות את הכל יהיו בוודאי מרגוע לנפשי. מבלי לדעת עד כמה הכמיהה שלי עומדת להענות התחלתי להאזין לאלבום של להקה אלמונית עבורי עד לאותו הרגע. ומאז כבר חודש כמעט שכל לילה מסתיים לו מאוחר מהרגיל עם The Besnard Lakes Are the Roaring Night, האלבום החדש של The Besnard Lakes. אני עוד מתקשה לעכל שזוג נשוי מקוויבק, שמקליט כמעט את כל החומר לבד ייצר את האלבום המופתי הזה. להעמיס ברפרנסים מוזיקליים ללהקות אחרות, סגנונות או תקופות יהיו כשלון מוחץ אם מטרתם תהיה להעביר את התחושות שהאלבום הזה מציף בי; סחרור אחד אחרון הופך את ההמתנה לסוף רק מעט יותר נסבלת.

The Besnard Lakes - Like the Ocean, Like the Innocent Pt. 1: The Innocent
The Besnard Lakes - And This Is What We Call Progress
(image)



עשה את שלו

2010-02-28T17:38:08.025+00:00

לא יודע מה הצית בי את התובנה הזאת, אבל אני שמח שהיא כאן. מדובר בשחורים – כושים, ניגרוז, חצילים – קראו להם איך שאתם רוצים, אתם יודעים שאתם אוהבים אותם. ובכן, במהלך השנים, הקולנוע האמריקני תמיד דאג לאמץ לעצמו עוד ועוד גיבורים שחורים בין אם לסרטי פעולה, דרמות או קומדיות, לכל ז'אנר היה את ההומיז שלו. אם נבחן את השחקנים השחורים של היום נגלה את התופעה שהדירה שינה מעיני – אין דור חדש של שחורים. בואו נבדוק אם אני טועה פה – סמואל ג'קסון, אדי מרפי, דנזל וושינגטון, וסלי סנייפס, כריס טאקר, כריס רוק, ויל סמית' – האם מישהו מהם לא איתנו עוד מהניינטיז? מצליחים לחשוב על מישהו שהתגלה בחמש השנים האחרונות? בעשור האחרון? טרייסי מורגן (א.ק.א טרייסי ג'ורדן) הוא אולי היחיד שעולה לי בראש אבל הדמות שלו ב- 30 Rock מסמלת בדיוק את מה שאני מדבר עליו – מותו של הכוכב השחור.
אז ישבתי וחשבתי, פעולה שאני לא מרבה לעשות (על אף העובדה שאני אחד האנשים המבריקים ביותר שיצא לי לפגוש), מה יכולות להיות הסיבות לתופעה הזאת? שאלה קשה. יש לי כמה תאוריות לתופעה הזאת, חלקן כלכליות – השחורים לא כח צרכני מספיק חזק בשביל שהוליווד תחפש את הכוכב השחור הבא, חלקן חברתיות – הפוליטיקלי קורקט מת מזמן וכבר אין צורך באפליה ואחרות פוליטיות – עכשיו שהאזרח מס' 1 הוא brother, מי צריך כוכבי קולנוע שיהיו השראה לילדינו?
אבל כל אלה לא מעניינות אותי. אני רוצה את הניגרו הבא שלי. ואני משוכנע שכמוני עוד רבבות אנשים יושבים צמאים ומחכים לביאתו של המשיח השחור. ובכן, קצתי בלשבת ולהמתין. לא עוד. אני רוצה להציע מועמד לתפקיד – תומר יוסף. אמנם לא מאפריקה במקור אבל הגיע הזמן לרענון של המושג 'שחור'.
הספיקה לי האזנה אחת לאלבום החדש של Balkan Beat Box בשביל לקבוע סופית שהאדון יוסף הוא חתיכת נכס שלא יסולא בג'חנון. זה היה באחד מהבקרים המועטים האלה בהם אני צריך לצאת מהבית בכדי לעשות את עבודתי. עוד מוקדם בבוקר, הגוף מתפקד אבל הראש עדין ישן. חשבתי לתת צ'אנס לבלקנים להסיר את קורי השינה מעיני ולחלץ את עצמותי. אם להיות כנה, חשבתי שאתאכזב מהאלבום ומהר מאוד אחליף אותו באחר שיעזור לי לשקוע חזרה בנמנום בזרועות האנדרגראונד המקרקש. אם לרגע חששתי שמא לא יהיה לבלקן ביט בוקס מה עוד לומר, היה די בחצי אלבום בשביל להבין שאני ספקן טיפש. בלקן? יש. אבל יש גם דאב, רגאיי, היפ הופ, מקצבים ערבים, אפריקאיים וחי נפשי – תימניים. ממש במחצית האלבום, הגוף שלי היה טעון באנרגיה ששלחה אותי לטפס במדרגות הנעות הארוכות ביקום אל מול הפרצופים המשתהים של אנשים שלא מבינים מה עובר על הבחור הנמרץ בבוקר טרוף זה. 48 שניות אח"כ תומר יוסף צועק "יאללה!!!" ברקע כשהסקסופונים והחצוצרות נותנים לי רוח גבית. הלבנטיני הרדום שבתוכי פרץ החוצה בצחוק פרוע והטיפוס במדרגות הפך לריצה קלה.
השותף הרדום לכתיבה פה כבר, שלא מוצא את עולמו במוזיקה חדשה, היה דווקא זה ששלח לי את האלבום. "כל מה שתומר יוסף נוגע בו הופך זהב" הוא אמר. אני רק מקווה שיום אחד נראה אותו משחק באיזה סרט Blaxploitation לצידו של סמואל ל. ג'קסון. שמישהו כבר יפתח קבוצה בפייסבוק לזה, שמעתי שרק ככה דברים קורים היום, לא?

Balkan Beat Box – My Baby
Balkan Beat Box – War Again
(image)



יבוא כריש יכרש כרש כרש

2010-02-11T23:59:30.900+00:00

אני הולך במורד הרחוב שיוצא מביתי, דוחף ביד אחת עגלת תינוק וביד השניה מקליד הודעה בנייד במיומנות של אב שלמד שאפשר לעשות הכל ביד אחת כשלפתע אני מרגיש שהעגלה נתקעת קלות במשהו. אני מרים את הראש והוא עומד מולי. גם א-ת-ה שכן שלי? חשבתי לעצמי. זה משאיר את בוי ג'ורג' הרבה מאחור, או לפחות בעיניהם של אחדים. ואז שמתי לב שגם אשתו שם ואפילו מחזיקה בידיה את הכלב המטופש שלהם. זה נראה בדיוק ככה, ממש באותו מקום, רק בכוון ההפוך של הרחוב:"תזיז את הפאקן עגלה 'שך מהפאקן דרך שלי יו פאקן קאנט!""תגיד, אפס, אתה לא הבכיין הזה מהלהקת בנים המעפנה הזאת?""תזיז את הפאקן עגלה שלך לפני שאתה מקבל פאקן טיפול מנצ'סטרי לפאקן פנים שלך.""על חולון שמעת? עם סקיני ג'ינס כאלה לא היית מגיע לכיתה ח'. ומה קרה לשיער שלך? תן, תן לעבור. הבן שלי ממהר לאיזו פגישה עם בובה של קוף.""אני אגיד לך בפאקן פעם הפאקן אחרונה, תזיז את העגלה או שאני קורא לאח שלי ואנחנו נזיין אותך ואת הבן השמ..."האח הטיפש לבית גלאגר לא סיים את המשפט. הייתה זאת יקירתי ששברה לו את האף בנגיחה. ואח"כ גם לאישתו ולכלב, למען שלום בית, אפליה מתקנת וסימטריה. "איזה מן אבא מחורבן אתה, ככה אתה מרשה שידברו על הבן שלך?" אמרה הלביאה בעוד היא מלקקת את כפות ידיה (פעולה מוזרה בהתחשב בכך שהיא כרגע השתמשה בראשה כדי לנגוח אבל למדתי על בשרי שאין להתווכח עם לביאות). "השכונה הזאת מתדרדרת, אנחנו חייבים לעבור מפה. יש פה סלבס כמו פטריות אחרי שפשפת." זרקתי לעברה בעודנו חולפים על פניהם המדממות ומשחילים עוד איזו בעיטה קטנה בראש לכל אחד כדי להרגיע את התסכול שבמחשבה על מעבר דירה נוסף.הלוואי והייתי גר ליד Joe Gideon & the Shark. גדעון ואחותו, ויוה, נשמעים לי כמו שכנים נחמדים. וחוצמזה, כל מי שחבר של ארצ'י ברונסון אאוטפיט לא יכול להיות שכן רע. קצת קשה לי להשלים שהם במקור מבירמינגהם. למעשה, קשה בכלל להבין שהם לא מעיירה נידחת איפשהו באחת ממדינות המרכז עד דרום ארה"ב.בלוז-פאנק-אמריקנה, אם אפשר בכלל לומר את שלושת אלה באותה נשימה, הם גרעין המוזיקה של ג'ו גדעון ואחותו הכרישה. אבל זאת השירה של גדעון שעושה לי את זה. המוזיקה בהרבה מהשירים היא רק תפאורה לסיפורים המעוותים מלאי האבחנות שרוקם לנו גדעון, משפט אחרי משפט, בדקלום מלא דרמה שהופך לזעקות שבורות בקול פוצע. העולם שהם בוראים מרגיש כמו אחד שאחים בונים לעצמם בשב[...]



האריה, המכשפה וארון הבגדים

2010-02-10T18:44:15.244+00:00

רק כשעברתי לדירה הנוכחית שלי קוננה בי התחושה שלא מדובר במקריות אלא חייב להיות מעורב פה כח חזק הרבה יותר; מאז שחר נעוריי ארון הבגדים שלי היה קטן מלהכיל את כל מלבושיי. אם בעיני רוחכם עולה הגרדרובה של פאריס הילטון מנסה להדחס אל תוך שידה קטנטנה, טעות בידכם. אני אדם צנוע עם מעט בגדים שבאופן קבע תורם את הבגדים הישנים לצדקה בכל פעם שקונה חדשים. אז איך אפשר להסביר שגם כשאני קונה ארון חדש, גדול יותר מקודמו עדיין אין מקום למעט מחלצותיי? תעלומה אפופת מסתורין.בשיחתי האחרונה עם אימי היקרה הזכרתי כבדרך אגב את עניין הארון. דממה עלתה מהצד השני של קו הטלפון."אמא? הכל בסדר?""כן, פשוט חשבתי שעם עד היום הנושא לא עלה הוא כבר לא יעלה.""על מה את מדברת?""אולי כדאי שתשב.""אנחנו עדין מדברים על הארון, כן?""כן. שמע, לא רציתי לספר לך את זה אבל כשהיית קטן מאוד הייתה לנו שכנה נוראית...""יותר נוראית מהכלבה שגרה מעלינו וגררה רהיטים כל שבת בבוקר?""קשה להשוות אבל משהו בשכנה שאני מדברת עליה, היה הרבה יותר מטריד. היא הייתה זקנה, אך חסרת גיל, אף לא אחד מהשכנים ידע מאיזה מוצא היא ואם הייתה לא משפחה היא לא הייתה בנמצא.""אמא, זה היא נשמעת כמו חצי מהשכונה שלנו והחצי הטוב אם יותר לי לציין.""לא, אתה לא מבין. היא הייתה מרושעת, משהו בנוכחות שלה היה מאיים. בכל מקרה, יום אחד שכשיחקת בחצר, הצלחת באופן שלא ברור לאף אחד עד היום לשבור פסל אבן מפחיד של אריה שעמד תמיד על גרם המדרגות שלה. כמו תמיד, ניסית גם הפעם לצאת מהסיטואציה בלחייך לכל מי שעומד סביבך. זה לא עבד על השכנה. היא הייתה נסערת והחיוכים שלך לא ריצו אותה. ואז, העיניים שלה, שתמיד נראו מלאות רוע, רשפו בצבע צהוב, השיער שלה הזדקר, היא מלמלה כמה מילים בשפה שמעודי לא שמעתי והניפה את ידה לעברך כאילו זורקת חפץ בלתי נראה לכוונך. אבל משהו השתבש. הברק שנשלח לעברך ניתז מהמצח שלך, פגע בה והיא נעלמה. על המצח שלך נותרה רק צלקת בצורה של קולב.""אמא, את בטוחה שאת לא מבלבלת בין הילדות שלי להארי פוטר?""אריה פוטר? זה הפרסי שהיה איתך ביסודי לא? מה עם אבא שלו באמת? לא היה לו סרטן? מסכן...""אמא, שניה רגע, תתרכזי בסיפור.""איזה סיפור?""נו, האריה... המכשפה... נו, ארון הבגדים...""אוי, איך שאתה אהבת את הסיפורים של נארניה! זוכר שהייתי מקריאה לך את זה לפני השינה?""אמא!!! מה עם הכישוף שהטילה עלי השכנה הכלב[...]



אלוף העולם

2010-02-02T00:35:13.673+00:00

אני לא יודע איפה אני הייתי שזה קרה, אבל ביולי האחרון נשבר שיא גינס לנגינה רצופה בפסנתר: 27 שעות, 3 דקות ו-44 שניות. בימים כסדרם, שיאים שכאלה מעניינים אותי כמו תוצאות הצ'מפיונס ליג אבל כשאחד האנשים שאת ישבנם אני הכי מעריץ בעולם, צ'ילי גונזלס, הוא זה שאחראי לשיא החדש אני חייב לעצור ולהבין מה קורה פה. הביוגרפיה של האיש הזה היא מהמופלאות והמצחיקות ואחת שאתם באמת חייבים לקרוא. אם לתמצת לאלה מכם שלא מכירים אותו, גונזלס הוא גאון מחונן שמתהלך על פני כדור הארץ ומתוך שעמום מנסה לגרום לכולם, מרמי המעלה ועד פשוטי העם להעריץ ולשנוא אותו במידה שווה. הוא ראפר, מפיק-על ופסנתרן מבריק בעת ובעונה אחת. הוא בז להמונים ושואב מהם את הכח שלו. פאשיסט מוזיקלי אמיתי. הוא גם אחד האנשים הכי מצחיקים שיצא לי לשמוע בחיי. שילוב מופלא של וודי אלן וג'רי סיינפלד. וכמובן, גם הוא יהודון.ההופעה הראשונה שלו שראיתי מתברגת לחמישייה הפותחת של הופעות בכל הזמנים. ההופעה השניה הייתה במסגרת Piano Talk Show, בו הוא מתארח פעם בשבוע במועדון במשך חודש וכל פעם עם אורחים אחרים (ביניהם ג'ארויס קוקר לדוגמא). כשיצאתי ממנה עם עם דמעות של צחוק בעיניים כעסתי על עצמי שלא ראיתי את שאר ההופעות בסדרה. לכתוב על ההופעה הזאת היה קצת קשה כי אין מילה ורגע אחד שאפשר להשמיט ממה שקרה על הבמה ומחוצה לה (כולל אופרה לא גמורה בארבעה חלקים על החיים של גונזלס שנפתחת בתוך רחם אימו, ממשיכה בסבא שלו שמת בהתקף לב כששומע את נכדו הגאון מבצע את ווגנר בעיבוד ג'אז וכו'). אם למישהו מכם זה רלוונטי, החודש הוא מופיע עם הסדרה הזאת בניו יורק ומארח את סיה בין היתר. ככה נראה הפרומו לסדרה הקודמת:אבל בוא נחזור שניה לגינס. כשגונזלס בוחר לעשות משהו כזה, הוא עושה אותו גונזו סטייל – ברגע אחד הוא מחליט לנגן עם כיסוי עיניים (שטיק ישן שלו), ברגע אחר הוא בוחר לקבל גילוח מקצועי בתער בעודו מנגן. אבל מה שיצא לנו מהאירוע המכונן הזה, מעבר לשבירת השיא הם ארבעה אלבומים, כולם הקלטות חיות מתוך המרתון המוטרף הזה. לצערי, עדין לא השגתי את האלבום ולכן לא אוכל לחלוק אבל תרשו לי לספר שאחד מהם כולו קאברים צ'יזיים שלו ללהיטי אייטיז (הו מאמא!).ואם לא די בזה, גונזו החליט לעטות על עצמו רק עוד זהות אחת ודי – The Superproducer, האיש שציל את תעשיית המוזיקה הגוססת. בכל אחד מהסרטוני[...]



שירי ילדותו

2010-01-31T21:04:03.920+00:00

אז יצא שאני מגדל את הבן שלי באנגליה. לא משהו שהכה בי בוקר בהיר אחד (בעיקר בגלל שכמעט ואין כאלה פה) אבל לא על הכל אפשר לחשוב מראש. וכך, יום אחד, מצאתי עצמי עוצר ושואל – איזה שירים אשיר לו? למי שלא מבין את הסוגיה לעומקה, הרשו לי לתת רקע קצר. לא מדובר באיזה מוזיקה להשמיע לו כשיגיע לגיל בוגר (שהרי לזה יש תוכנית מאוד מוקפדת מגיל 3 ועד 18 ואם עד אז הוא לא מביא הביתה גראמי הוא מגורש לאלתר) ואני גם לא מדבר על כל טרנד הבייבי-נירוונה שאמור להוות פסקול נהדר לזעקות טרום השינה בחודשים הראשונים. בשלב מסויים בחייו של העולל, מגיע היום בו להמציא מילים אקראיות לשירים האהובים עליך כבר מתחיל לא לעבוד. מעתה צריך שירים שיחזרו על עצמם, שיוכל לזהות ולהכיר ואולי אפילו שירים עם אלמנט משחקי.אז מה לשיר לו? שירי ילדות בעברית? מה עשה האומלל הקטן הזה שהוא צריך לגדול על מסורת של שירים שמחוץ לכתלי הבית הזה ישמעו כמו קריאה לג'יהאד? חכו רגע לפני שאתם רוגמים אותי באבנים וקוראים לי נפולת של נמושות או יודונאץ מסריח (למרות שאני שניהם). חשבתי על זה רבות ואם זכרוני אינו בוגד בי (יש לפחות מישהי אחת שתגיד שהוא לא עושה דבר מלבד לבגוד בי) אימי האהובה לא שרה לי מעודי שירי ילדות תימנים ("במעגל נסחוגה") וגם אבי היקר לא שר לי שירי ילדות פולניים ("לסוודר שלי שלוש שכבות") אז למה לעזאזל אני צריך לשיר לבן היקר שלי על אוטו ירוק שמביא לחברה מסחרית שאת שמה נשמיט ביצים וחלב? או שפן לא גדול עם בעיית זכרון? או על טיולים ביערות בחיפושים אחרי קוקית? לא די שכמעט כל אחד מהשירים האלה הוא פלגיאט של שיר בשפה אחרת? לא מספיק שאני כופה על העולל את השפה הגרונית הארורה הזאת עכשיו גם אכפה עליו את שורשיי?ובכן, התשובה לכך היא ששורשים מצמיחים. ולשורשים יש זיקה ישירה למקום ואם כאן הוא נולד, סוף לנדודיי. ישבתי והחלטתי שהדבר הטוב בשבילו הוא לשיר לו שירי ילדות אנגלים. נחוש בדעתי, החלטתי ללמוד יחד איתו שירי ילדות אנגלים. לא קל, אני חייב להודות. אפילו קשה. דוגמאות? בבקשה:Incy Wincy Spider מספר על עכביש שמטפס על מרזב עד שבא הגשם ושוטף אותו. ואז, באופן פלאי מופיעה השמש, אירוע שמתואר כבדרך אגב, משל היה חוויה יומיומית באי האפור, מייבשת את המרזב והעכביש חוזר לו לטפס עליו בעליצות. מוסר ההשכל? שמש טובה לעכבישים ורעה לך. השמר[...]



השרעה

2010-01-28T22:49:02.171+00:00

בעוד אני יושב וממתין להשראה לכתיבה שתגיע, האמנים שאני אוהב מסתגרים בסטודיו ומקליטים, כאילו בכוונה, דווקא עכשיו, מתוך ידיעה שאין בי היכולת למצוא את המילים שיתחברו אל המוזיקה שלהם. חשבתי שמוזיקאים אמורים להיות עצלנים וחולמנים ושתפקידי לשבת ולבכות על כמה זמן עבר מאז האלבום האחרון ואיך אני מחכה כבר לאלבום הבא. בשטף האלבומים שנוחת עלי בשבוע ממוצע, נגזר עלי לגלות שדווקא את אלה שחיכיתי להם פספסתי וכמעט ועברו מתחת לרדאר שלי. לפעמים אני פשוט רוצה לזעוק I'm getting off this merry-go-round, אבל יודע שזה כנראה לא יקרה. בכל מקרה, עדיף לקצר, ברגעים אלה ממש ערימת האלבומים שעוד לא כתבתי עליהם תופחת וההשראה, חמקמקה היא.The Chap החבורה הבריטית שאת רגליהם המזיעות אני מעריץ כל כך סיימו להקליט את האלבום החדש שלהם לפני ימים ספורים. בינתיים כל מה שאפשר לשמוע הוא סינגל אחד, עם טקסט ציני במיוחד (שיהיה מוכר יותר למי שגר בממלכה הבריטית), שמבשר לי באופן אישית שהאביב עומד להיות מעט יותר יפה.The Chap – Well Done YouThree Trapped Tigers משחררים בקרוב את האי.פי השלישי שלהם וכמו שחזיתי בעבר, התהילה שלהם מעבר לפינה. מחודש לחודש הם מופיעים במקומות גדולים יותר ויותר ועוד ועוד זוגות אוזניים נזקפות לקקופוניה הגאונית שהם פולטים. אבל רגע, אי.פי שלישי? בפעם האחרונה שבדקתי היה רק הראשון. מה קרה עם השני? מסתבר שפיספסתי אותו לגמרי וגם את הקליפ הגאוני שבא יחד איתו. מעטים ההזויים ממנו.Three Trapped Tigers – 6ובעודי ממתין לאלבום החדש של Clearlake שהיה אמור כבר לצאת בשנה שעברה, גיליתי ש-Jason Pegg הוציא אלבום סולו. מלבד כמה שירים במייספייס שנשמעו לא לגמרי רעים, לא הצלחתי למצוא את האלבום השלם ברשת (לידיעת הקורא דובי – תעשה משהו). למעשה אפילו לא הצלחתי למצוא שיר אחד אומלל ברשת. לא ממש פופולרי כנראה, אבל תמיד יש סיכוי שמדובר בפנינה. כדי שלא תהיו מאוכזבים מעטיפת האלבום המופיעה פה והעדר השירים, הנה פיצוי הזוי רק מעט פחות מהקליפ למעלה.[...]



על טעם ועל ריח

2010-01-24T22:22:44.276+00:00

זה היה בטעימה הראשונה מארוחת הערב שלי. האומלט בצל ופטריות המושלם שנח על הצלחת שלי ליד סלט עגבניות שרי, מוצרלה ובזיליקום טרי היה חסר טעם לחלוטין. אולי פשוט אוסיף קצת מלח, חשבתי. כשהסלט התגלה כבעל טעם בלתי ניתן להגדרה ממשית, לבשתי ארשת פנים מוטרדת ולקחתי לגימה מכוס מיץ התפוזים הטרי שהייתה מונחת על השולחן. כשטעמו של זה היה של משקה שרק צבעו מעיד על הפרי ממנו נסחט, הבנתי שמשהו מוזר קורה פה. אחוז אמוק, התחלתי להוציא מהארונות ומהמקרר כל מזון בטעם קיצוני דיו שיעורר את בלוטות הטעם שלי – נוטלה, קארי חריף, במבה, סוכריות חמוצות. כל הטעמים מתחילים באופן מוכר ודועכים במהרה לכדי כלום.מובס, התיישבתי על הרצפה במטבח ושאלתי את עצמי האם זהו מופע נוסף, מילולי יותר, שלא לומר אירוני, לעובדה שבהרבה מובנים איבדתי טעם לחיים. התחלתי לדמיין איך יראו החיים כשלמזון יש טעם וריח קלושים והדבר היחיד עליו נותר להתענג הוא המרקם. אולי, כמו אצל עוורים, השמיעה שלי תתחדד וספקטרומים חדשים של צלילים יפתחו בפני. העולם לא ישמע לעולם כמו שהוא נשמע קודם.למעשה, יכול להיות שהתהליך התחיל הפוך בכלל. המוזיקה היא זאת שהתחילה להתפוצץ לי באוזניים בסופרנובה קולית – בשלושת השבועות האחרונים הכה בי מבול עז של אלבומים שהצליחו להציף אותי כמו ששנה שלמה שקדמה להם לא הצליחה. אולי בגללם איבדתי את חוש הטעם?ראשון היה האלבום החדש של Yeasayer שלדעתי נאמר עליו כבר הכל (גם אם לא על גבי דפי הבלוג הזה) ואם עדיין לא טרחתם להאזין לו, אל תטרחו גם לקרוא מעבר לשורות אלה. פעם שניה שהברוקלינאים מצליחים לרגש אותי ביכולת שלהם לעשות מוזיקה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר, כולל האלבום הראשון שלהם, ועם זאת, גורמת לי רק לרצות עוד. אין ז'אנר שרוחו לא מרחפת על פני האלבום הזה. כאילו שאבו השראה מכל דבר אפשרי בעולם ויצרו את הבלנד המושלם, בכל רצועה מחדש. כשיסתכלו אחורה על התקופה הנוכחית, יש לי תחושה חזקה ש-Yeasayer תהיה אחת הלהקות שתוזכר בתור אחת מאלו שהובילו את המוזיקה אל תוך עידן חדש.Yeasayer – ONEYeasayer – I Rememberשנית, הגיעו These New Puritans עם Hidden שעוד בשבוע הראשון סומן כאחד מאלבומי השנה של 2010 על ידי חצי מהתקשורת באנגליה. בפינה השמאלית – פופ/רוק בריטי אגרסיבי. בפינה הימנית – מוזיקה קלאסית/אופראית[...]