Subscribe: אוגי
http://israblog.nana.co.il/blog_rss.asp?blog=3806
Added By: Feedage Forager Feedage Grade C rated
Language: Hebrew
Tags:
Rate this Feed
Rate this feedRate this feedRate this feedRate this feedRate this feed
Rate this feed 1 starRate this feed 2 starRate this feed 3 starRate this feed 4 starRate this feed 5 star

Comments (0)

Feed Details and Statistics Feed Statistics
Preview: אוגי

אוגי



גם המציאות זקוקה להבנה



Copyright: Copyright 2018 אוגי. All Rights Reserved.
 



מעברים

Mon, 01 Jan 2018 18:38:00 +0200

אני לא יודע כמה בכלל עוד קוראים כאן, אבל כל עוד מנשימים את האתר הזה ולא מורידים עליו את השאלטר אני אנצל את הבמה להפנות לכתובת החדשה של הבלוג - https://oggi211.wordpress.com/.

כמובן, אפשר גם למצוא אותי בטוויטר תחת היוזר @Oggi211.

 

תודה ישראבלוג, עכשיו באמת סוף.




סוף הוא תמיד התחלה

Fri, 15 Dec 2017 21:51:00 +0200

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בערך לפני שנה. למעשה, זו הייתה אמורה להיות סדרה של פוסטים שמספרת על ההתמודדות של זוג צעיר (פלוס כלב), שגר לו בפרבר מנומנם, עובד קשה למחייתו, אבל גם לא מצליח להביא חיים חדשים לעולם. אחרי שניסינו לא מעט ניסיונות, הגענו גם להפריה חוץ גופית (ivf) ואחרי 3 סבבים כושלים של שאיבות, החזרות ותוצאות שליליות שמפרקות את הנפש מבפנים, החלטנו לעבור רופא ופתאום נדלקה תקווה חדשה. רציתי לספר איך עובר עלינו סבב כזה, מתחילת זריקות ההורמונים, דרך השאיבה המפחידה, החזרת העוברים ועד השבועיים הארוכים ביותר שצריך לחכות עד בדיקת הדם הגורלית שתראה אם נקלטנו או לא. למציאות היו תוכניות אחרות, וכבר באותו הסבב, עוד לפני שהספקתי להגיע ולכתוב על זה, קיבלנו תוצאה שונה מה"רגיל". רק שמהר מאוד האופוריה התחלפה במפח נפש, כשהסתבר שאומנם כן נקלטנו, אבל אחרי כמה ימים הייתה הפלה טבעית. הם קראו לזה הריון כימי ואני לא ממש הבנתי איפה פה הכימי ומה זה באמת משנה. גם הניסיון העוקב להחזיר עובר מופרה מוקפא שהיה לנו גרם לתוצאה דומה ושנינו כבר התפרקנו. לא באמת כבר היה לי חשק לכתוב באותו זמן וזה נזנח. אולי הדבר הכי חשוב בכל התקופה הזו הוא כמה שהיינו מחוברים ביחד אחד לשנייה. נכון שהיא עברה על בשרה את כל הדברים הפיזיים והרגישה את הכאבים עם כל זריקה, שאיבה והחזרה, אבל הכאבים והצלקות הנפשיות היו של שנינו. עברנו את זה ביחד, והרגשנו הכל ביחד. לא הייתי זה שתומך בה מהצד כשגילינו שעוד סבב הלך, האכזבה שלי הייתה ביחד איתה. החיבור הזה הוא גם מה שעודד אותנו להמשיך למרות הכישלונות ולמרות ההפלות. היתה הרגשה שזה בעיקר שנינו מול כל העולם. זה לא משהו שקל לשתף עם אחרים, וגם כאלו ששיתפנו אותם, לא ממש ניסו להבין. היו כאלה שאפילו הבטיחו להיות שם בשבילנו, אבל ברגע האמת נעלמו ואכזבו, עד לרמה שבכלל תהיתי למה בכלל הם היו אמורים להיות שם בכלל. גם המשפחות לא ממש הבינו (לך תדבר עם אמא שלך למה אתם לא מצליחים להיכנס להריון), אבל הם ניסו לגרד אמפתיה. על הדרך אחותי הקטנה נכנסה להריון בעצמה ובכלל הוסיפה תחושה של חמיצות לכל העסק. כשהקושי התחיל לחנוק, החלטנו לפנות לטיפול ביחד כזוג (לא טיפול זוגי, שבו בעיקר מתעמתים אחד בשני) וזה פתח לנו המון עיניים ונתן לנו הבנה חדשה על הכל. למדנו המון על עצמנו ואחד על השניה והתחזקנו. זה עזר להתגבר על לא מעט קשיים שעלו בהמשך וסידר לא מעט דברים בראש. אחרי ההפלה השנייה, היינו חייבים קצת הפסקה מהכל, אז לקחנו שבוע חופש וברחנו למקום הכי רחוק שהאוטו יכול להגיע אליו. שבוע באילת בסוף ינואר נתן לנו שקט בכל הבלגן, חיבר מחדש את הרסיסים ונתן לנו את הזמן הזוגי הכי טוב שיכולנו לבקש. [...]



קיצור תולדות הזמן

Sat, 26 Oct 2013 02:15:00 +0200

אף אחד לא זוכר מתי היה בדיוק הרגע הראשון, אבל זה כנראה היה איפשהו לפני קרוב לשנתיים. חבר טוב הביא לבירה את הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה והפעם הייתה קצת יותר שפה משותפת בינינו. מתישהו שניהם נפרדו אבל הקשר שלנו נשמר בזכות שהפכנו ל-movie buddies. לאט לאט התחיל להיווצר ולגדול פיל בינינו עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. היא זו שהצביעה עליו ראשונה ואני קצת כמו אידיוט היססתי והיססתי (בכל זאת, אקסית של חבר) עד שבסופו של דבר, עם קצת עזרה ודחיפה, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת, איך לא, לסרט. דווקא הדבר שאנחנו הכי פחות זוכרים מאותו ערב היה הסרט. זה היה סרט מטופש למדי, מלא פיצוצים וכוכבי אקשן מזדקנים, אולם כמעט ריק באמצע הלילה, וכל מה שאנחנו היינו עסוקים בו זה להתקרב האחד לשנייה ולתת לפיל להתפרץ. הצלחנו (בקושי) להחזיק מעמד שבוע עד לסופ"ש הראשון שבילינו ביחד ולא היינו מסוגלים להיפרד בכלל. אחרי הסופ"ש הזה כמות הלילות שבילינו בנפרד הלכה והתמעטה ולי זה היה מאוד נוח, במיוחד שהיא גרה ממש קרוב לעבודה שלי. בערך חודשיים וחצי לתוך הקשר כבר נשארתי לישון אצלה בדירה כשהיא הלכה למשמרת לילה בעבודה שלה תחת התירוץ שצריך לשמור על שני הכלבים שלה מפני סופת הרעמים שהייתה באותו הלילה. לשניהם כמובן לא לקח הרבה זמן לקבל אותי כשותף נוסף שגר בדירה, דואג להם לאוכל, משחק איתם עם הכדורים ונותן להם המון אהבה (וגם מקבל בחזרה). אחרי הלילה ההוא כבר היה לי ברור שאין יותר מדי טעם להחזיק בדירה הקטנה שלי בתל אביב והיא נשארה רק כמקום להחזקת בגדים וכביסה (וגם כצימר קטן בעיר הגדולה אם רצינו לבחור אליו מהפרבר). אחרי שכבר הבנו שהמשפחות מתלהבות מהקשר, ושאין טעם להחזיק שתי דירות קטנטנות, התחלנו לחפש דירה משלנו ותוך שבועיים מצאנו אחת מושלמת, קרובה לשנינו לעבודה, גדולה מספיק בשביל שני הכלבים (למרות שאין להם גינה) ובסביבה טובה. קנינו ועיצבנו וסידרנו לנו קן קטן משלנו, דירה של גדולים ולא של רווקים סטודנטים שרק מחפשים את הריגוש הבא בחיים. היות וגם ככה סוג של גרנו ביחד כמה חודשים (אצלה), זה נראה טבעי וכל אחד מצא את המקום שלו ובעיקר את הביחד שממש רצינו. וכמו כל דבר טוב בחיים, דווקא אז העבודה שלי התעוררה והחליטה שהגיע הזמן לשלוח אותי לשלושה שבועות בחו"ל. בלית ברירה היא ליוותה אותי לשדה התעופה וחציתי את האוקיאנוס בשביל לדאוג לעוד כמה דולרים לחברה. רק אז הבנתי את המשמעות שלה בחיים שלי, והגעגועים היו הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי שהם יהיו. התכתבנו כל יום במייל, שלחנו תמונות אחד לשנייה, דיברנו בטלפון לפני שהייתי הולך לישון וכשהיא בדיוק קמה ולא היינו מסוגלים להעביר כמה שעות בלי לדבר בצורה כזו או א[...]



בית

Sun, 17 Mar 2013 00:56:00 +0200

 

זה היכה בי חזק כשהסתובבתי לחפש חניה, בעוד סיבוב מלא תקווה למצוא מקום ממש ממול ולהסתפק בסוף באחד קצת יותר רחוק באחד הרחובות הצרים הסובבים. זה היכה בי אבל למעשה זה כנראה כבר היה ברור מזה תקופה מאוד ארוכה, ואפילו אמרתי את זה בקול רם אבל היה אולי היה משהו קטן שקינן בי וניסה לקשור אותי לרחובות הצפופים האלו. איכשהו דווקא עכשיו, כשעשיתי פעולה פשוטה שבוצעה כל כך הרבה בשנתיים שקדמו לתקופה הזו, הבנתי שזה כנראה כבר ממש לא בשבילי, שהמשכתי הלאה.
תמיד אני אומר שחזרתי לגור בתל אביב, כאילו להביע שלמרות שהמשפחה היגרה מהעיר קצת אחרי שהתחלתי את כיתה א', הזכרונות מאלנבי המפויח ומדיזינגוף ההומה שנטמעו בי מסוף שנות השמונים עדיין מפעפעים בי. כשמצאתי עבודה יכולתי לבחור אחרת, אבל העדפתי לשלם קצת יותר ולנסות ולחיות את החלום הזה. איכשהו קיוויתי שהעיר הזאת תיתן לי הרבה דברים שהיו חסרים לי ושקרבה לחברים מסוימים תעזור לי לקדם קצת את החיים שלי למקומות שרציתי בהם. המציאות טפחה לי על הפנים, יחד עם השעות הארוכות בעבודה. קשה לחשוב שדברים שמקודדים לי עמוק ב-DNA יכולים להשתנות, אפילו אם מדובר בתקופה של חודשים. בסופו של דבר, לא הפכתי לחיית מסיבות שרצה מפאב לבר, ממסיבה למועדון. אני בסך הכל בחור ביישן שרק חיפש לו אהבה ולא ממש ידע איך לעשות את זה בעיר הגדולה. אז קברתי את עצמי בעבודה וחזרתי כל ערב אל חיפושי החניה המתמידים ואל הקירות וקורת הגג שקראתי להם בית. פעם עוד קראתי להם בית, היום אני מבין שמשהו חסר בהם. עד כמה שהמקום שלי מבחינת הסדר שלו (וכמובן השכ"ד המוגזם, אך סביר כי בכל זאת זו תל אביב), חסרה בו נשמה מסוימת שרק כיבתה בי משהו ושדאגה לדכא אותי ולגרום לי להתכנס באותם הקירות. קרוב ככל שהייתי לאנשים, נותרתי במקום שלי, סגור ודי מנותק, ובעצם בלי הרבה שינוי בחיים ממה שהיה קודם. הבעיה הייתה שהייתי שבוי במעגל הזה, בלי יכולת לצאת ממנו ולשנות משהו, אולי חוץ מההבטחה לעצמי שהשנה השלישית תהיה האחרונה בחוזה ואחריה אני אצא לחפש לי משהו אחר (בלי באמת תקווה לשינוי גדול יותר).
ואז היא הגיעה. האמת היא שהיא הסתובבה מסביבי כבר תקופה ארוכה והיו שפע של סיבות, נסיבות ותירוצים למה לא, ולא רק אצלי. זה היה משהו שהיה צריך להבשיל ולהתבשל עד מידה מסוימת ובסופו של דבר הייתי גם צריך נבוט בראש שיגיד לי שיכול להיות שיש כאן משהו שונה, שלא הכרתי בעבר ושרק מחכה להתחיל ולהתפתח. לקח לי זמן (אפילו יותר מדי זמן) עד שזה באמת חלחל פנימה והפנמתי את זה, ומאז הכל השתנה. לא רק שהכל להשתנה, זה התפתח בקצב מהיר מאוד, אבל כזה שאף אחד משנינו לא רצה לעצור לרגע ולחשוב טיפה. כל מה שרצינו היה פשוט להמשיך וליהנות מהרגע ולא לחשוב על שום דבר אחר. וככה מצאתי את עצמי יותר ויותר איתה, יותר ויותר אצלה וההגדרה של המילה בית קיבלה משמעות אחרת, אמיתית יותר. בית זה מקום שבו מקבלים אותך בסוף יום עבודה ארוך עם חיוך וחיבוק גדול ועם שני גושי פרווה גדולים שרק שמחים לקבל אותי הביתה, קופצים עליי, מלקקים אותי, מחכים לשחק קצת איתי ושאני אתן להם ארוחת ערב ואחר כך פשוט באים ומניחים עליי ראש ונרדמים. זה מקום שאני מעדיף להיות בו גם אם היא לא נמצאת בו רק בגלל ההרגשה הזו של הקירבה המחבקת והעוטפת (והנובחת), וזה עדיף על פני קירות לבנים שהבדידות הישנה זועקת מהם כל פעם שאני מגיע אליהם.
אני עדיין מגיע אל אותם קירות בודדים. הבית האמיתי קטן מלהכיל את ארבעתינו ולכן חלק מהדברים שלי עדיין נמצאים בדירה הישנה, זו שאנחנו קוראים לה צימר בלב העיר הגדולה. לשנינו ברור שזה זמני ובקרוב נמצא משהו יותר טוב לכולנו ובינתיים אנחנו מנסים להפיק את המקסימום מהמצב הזה. אני לא יודע להגיד עד כמה אנחנו עושים או לא עושים בחוכמה אבל דבר אחד ברור לי, שפשוט טוב לי. במקום שבו מעירים אותך עם ליקוקים כדי לצאת החוצה, שבו אתה מכין שני קפה של בוקר לפני שתנסה להעיר מבט זועף שמתחלף מהר בחיוך, שמלא בריחות של בישולים טובים ופינוק לעת ערב, זה המקום שאליו אני רוצה לחזור כל יום. זה הבית.
 

 




7 - עבודה עברית

Sat, 14 Jan 2012 12:08:00 +0200

15 וחצי חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד בעבודה של הגדולים. עבודה אמיתית, עם רכב ליסינג וקרן השתלמות וביטוח בריאות וחדר אוכל ושעות נוספות גלובליות וטיסות לחו"ל (בינתיים הייתה רק אחת, 4 שבועות ליד טורונטו) ועוד הרבה מילים של גדולים. את כל התקופה הזאת ניתן לחלק ל-3 חלקים, בדיוק כמו מספר הפרויקטים שבהם הייתי. התקופה הראשונה נמשכה חצי שנה והיא כללה את ההכשרה הראשונית ולא מעט פיתוח והבנה ראשונית של המערכת שעליה אני עובד. זו הייתה תקופה די מהנה, כי היה בה לא מעט פיתוח וניסיונות להבין בדיוק מה אני עושה. לא היה הרבה לחץ והכל זרם בצורה חלקה, במיוחד כשהיו איתי החברים שהתחילו לעבוד ביחד איתי. אחרי חצי שנה בחברה קרא לי מנהל הפרויקט והודיע לי שבגלל ששלב הפיתוח הסתיים, יש קצת קיצוצים בצוות ולכן מעבירים אותי (ורק אותי) לפרויקט אחר. בעוד בפרויקט הראשון שעליו עבדתי נכנסו לשלבי הבדיקות של הקוד (ובגלל זה מי שנשאר שם יכול היה להבין הרבה יותר טוב את המערכת), אני עברתי לפרויקט שנמצא כבר בשלב הסופי של הבדיקות שמתבצעות אצל הלקוח. חודש מאז שעברתי פרויקט כבר נשלחתי לאתר של הלקוח מעבר לאוקיינוס בניסיון להפגין את הידע שרכשתי. לצערי, זה היה רחוק ממספיק והתסכול הגובר בשילוב העובדה שהייתי די לבד שם ורחוק מהכל יחד עם שעות עבודה ארוכות (לפחות פעם ביומיים עד 23:00 בלילה) התישו אותי מאוד. כשחזרתי, העניינים התנהלו בעצלתיים, כיאה לפרויקט שלא היה ברור מה הולך להיות איתו. מדי פעם שלחו אותי לסתום חורים בפרויקטים אחרים לתקופות קצרות ובשאר הזמן ניסו לתת לי עוד ועוד ידע, כמה שרק היה אפשר. התקופה השלישית התחילה בתחילת ספטמבר האחרון. נכנס פרויקט חדש, ואני יחד עם עוד מישהו מהפרויקט הקודם עברנו אליו. הפעם הייתי כבר אחד מהוותיקים שאמור להיות לו קצת ידע להתחיל להניע את הגלגלים והפיתוח. זה רק התגבר כשקיבלנו לפרויקט שלושה עובדים חדשים לגמרי מהניילון, בדיוק כמו שאני הייתי שנה לפניהם. ההתחלה הייתה רגועה ושקטה, הצלחתי לתת לחדשים קצת קרש קפיצה להתחיל להבין מה הם עושים כשבמקביל התחלתי לכתוב תוכניות פיתוח בעצמי לראשונה (אבל כמעט ולא לפתח). לאט לאט עומס העבודה התחיל לעלות ולעלות ודברים התחילו להסתבך. דברים שנראו טריוויאליים הפכו למסובכים יותר, והזמן שהוקצב לכל משימה אזל במהירות, כשההערכות המקוריות היו רחוקות ממה שזה לקח בפועל. זה היה רק המצב אצלי אלא אצל כולם, אבל איפשהו נדמה לי שאני זה שנתתי הרבה יותר מאמצים כדי לנסות לסיים את הכל בזמן. מאז אמצע אוקטובר כמות שעות העבודה השבועיות שלי כמעט ולא יורדות מ-50 (פעמיים ירדתי מ-50, ובשתי הפעמים זה היה 4[...]



20 - ציוצים

Mon, 02 Jan 2012 00:35:00 +0200

בראשית היו יומנים פשוטים וקטנים שכל אחד היה כותב בהם לעצמו. אחר כך בא מישהו והחליט שאם כבר המציאו מחשב ואינטרנט, אז למה שלא ננהל את היומנים האלו שם ונראה אותם לכל העולם. אף אחד לא חייב לדעת מי אתה ומה אתה עושה אבל יכולת לחשוף את המחשבות שלך לכל העולם, בכל שפה שרצית ואיך שבא לך. אחר כך בא פייסבוק, הוריד את המסכות ונתן לאנשים את האפשרות לשתף כל מה שהם רוצים, ממחשבות ועד לינקים ותמונות ושטויות. שם קצת פייסבוק איבד את עצמו, כשהתמונות התחילו להשתלט על כל דפי הבית של כולם, במיוחד אלו שכולם משתפים שוב ושוב ושוב. המלל הפשוט, המחשבות שאנשים רוצים לשתף עם אחרים, פשוט הולכות שם לאיבוד.

אולי בגלל זה כל הרעיון של טוויטר קסם לי מההתחלה. אמנם לקח לי כמה זמן להיכנס לזה, אבל ברגע שזה נתפס, המחשבות זורמות ממני החוצה ואחרי כמעט שנה כבר הספקתי לפרסם מעל 3000 ציוצים. לפעמים זה הרבה יותר פשוט לשלוף חוט מחשבה קצר מהראש ולהוציא החוצה לאוויר העולם ב-140 תווים, בין אם זה דרך המחשב או דרך הטלפון (בשביל זה יש לו מקלדת משלו). כתיבה בבלוג הישן והוותיק הרבה יותר קשה מזה. כל פוסט שכתבתי דרש הרבה יותר הקזה של דם החוצה, שליפה של מחשבה אחרי מחשבה, החזרה פנימה ועריכה כללית מחדש כדי לשלוף הכל שוב. כשזה לא מהיר ומיידי, למוח יש הרבה יותר זמן לנסות לבחור ולברור את המילים המדויקות, ולא לנוח עד שהכל מסודר בצורה המושלמת כמו שאני רוצה ורואה את זה. כל הכתיבה הזו היא תמיד בשעות האלו של סוף היום, אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, אחרי ניסיון נוסף לאימון ערב (והערב הייתה רכיבה על אופניים, שחצי ממנה הייתה בגשם שוטף), אחרי שלא ישנתי מספיק אתמול בלילה (ככה זה שחוזרים מחגיגת סילבסטר בצפון הרחוק), הגשם שדופק בחוץ, האכזבה הקטנה משיחה שהלכה לשום מקום וכנראה סגרה סיפור עוד לפני שבאמת התחיל, יום עבודה ארוך שמחכה מחר שדורש ממני ללכת כבר לישון. אחרי כל זה, למי יש כוח להתחיל לשפוך את כל המחשבות על המקלדת ולשזור הכל לפוסט.

רק שלא הכל נכנס ל-140 תווים קצרים וקולעים. מחשבה קצרה לא יכולה למצות התלבטויות ארוכות וניסיונות להבין את עצמי ואולי להסביר את עצמי טוב יותר לעולם. בגלל זה הבלוגים עדיין קיימים, בגלל זה הבלוג הזה עוד לא מת. הוא אולי נראה נטוש כבר הרבה זמן, אבל הוא עוד יחיה וינפק מדי פעם תובנות ארוכות יותר, כשירגיש הרגע להוציא דברים החוצה. דווקא עכשיו, זו בדיוק התקופה שלי להסתכל אחורה על השנה שנגמרה, לנסות לחשוב הלאה ולהבין מה היה ולאן אני מנסה לנווט את עצמי מכאן. תיכף תתחיל שנה אישית חדשה משלי, ואין דבר יותר טוב מלכתוב הכל החוצה, ויש הרבה מה לכתוב. הרבה.




כיפורים

Fri, 07 Oct 2011 15:38:00 +0200

הרחובות לאט לאט מתרוקנים, השקט החזק מתחיל להשתלט, המהומי המכוניות משתתקים ומתרחקים, אווירה אחרת יורדת על העיר רגע לפני שיום כיפור נכנס. תמיד בתור ילד קטן הייתי רואה איך הכל שוקע לו לתוך האווירה הזו, איך למשך 25 שעות יש שינוי באוויר. זה לא כמו שבת, שגם בה יש שקט מסוים, זה הרבה יותר מזה וזה תמיד חזק וחודר הרבה יותר עמוק.

זה יום הכיפורים הראשון שאני עושה לבד, רחוק מהמשפחה. העדפתי לעשות אותו בדירה הקטנה שלי בתל אביב ולא עם אימא שלי ואח שלי בחולון (אחותי נסעה לחבר שלה) כי רציתי להישאר במקום האישי והפרטי שלי, ליהנות מהעצמאות הזו שלי גם ביום הזה, אפילו שירגיש לי שונה ובעיקר הרבה יותר מבודד משאר העולם. ככה זה כשגרים לבד, אבל זה מה שרציתי לעצמי לפני כמעט שנה כשחיפשתי דירה וביום הזה זה יבוא לידי ביטוי במלוא העוצמה.

יום כיפור מבחינתי הוא יום של חשבון נפש אישי שלי עם עצמי, יום שבו אני מתנתק לגמרי מכל היום יום שעוטף אותי ושוקע במחשבות על השנה שעברה, ועל השנה שתהיה. מנסה להבין מה היה ואיך אני רוצה לקחת את עצמי הלאה. המחסור בפיתויים שיכולים לשאוב אותי לכל מקום אחר יעשה את העבודה, למרות שאני מתכנן לקרוא בספרים ובעיתון שהוכנו מראש. כן, אני מתכוון גם לצום. בשנים האחרונות התחלנו לצום אצלנו בבית אחרי שנים שזה לא קרה, וקשה לי להסביר למה אני באופן אישי עושה את זה גם כן. אני לא הולך אחרי העדר או עושה דברים רק כי כולם עושים (למעשה, בסביבה שלי הרבה לא יצומו ויעסקו בפעילויות יומיומיות), ההחלטה הזו היא שלי נטו כי זה פשוט מה שמרגיש לי נכון לעשות. מסוג הדברים שיגרמו לי להרגיש יותר מחובר לעצמי, למה שאני חושב, לאיך שאני מנסה להגדיר את עצמי. מצד שני, אני אעשה מספיק דברים אחרים שנחשבים לחילול היום הזה (טלוויזיה ומחשב לא יהיו חלק ממנו, אבל אני לא אלך להתפלל). אני בטוח שיהיו מספיק כאלו שיעקמו את הפרצוף אבל אין לי באמת רצון להתחיל להתווכח אם צריך או לא צריך לציין את היום בצורה זו או אחרת. אני לא אוהב את אלו שמנסים בכוח להתריס ולעצבן בזכות הדעה שלהם על היום הזה, ולא משנה באיזה צד הם בוחרים. לבוא ולעשות דווקא זה כל כך ילדותי ולא תורם לשום דבר, במקום טיפה לכבד את האחר והדעה שלו ולא לעשות מכל דבר קטן פיל.

כשאין בלוג ואין טוויטר אבל יש הרבה מחשבות, צריך לתת להן למצוא את הדרך החוצה. אני רוצה לנסות ולתעד את המחשבות האלו על נייר, ממש כמו פעם לפני שכל המהפכה הדיגיטלית הזו פרצה אל חיינו, ולראות איך הכל יוצא בסוף החג. אולי אני אפילו אעלה את זה לכאן, למזכרת. בינתיים, צריך ללכת להכין אוכל לפני שהצום מתחיל, לפני שמתנתקים קצת מהעולם כדי להיות קצת עם עצמי. חתימה טובה.




הצד שלי

Mon, 26 Sep 2011 00:41:00 +0200

כבר עברו למעלה משלושה שבועות מאז שמה שעמד באוויר חלחל לי הכי עמוק שאפשר וזה הביא להחלטה שאין ברירה אלא לחתוך. אם מישהו יסתכל על מה שקרה מבחוץ, הוא יגיד שלמעשה אני זה שיזמתי את הפרידה ממך אבל בפועל זו היית את שנפרדה ממני הרבה לפני. אני הגעתי להבנה הזו אחרי שראיתי כמה את קרירה אליי וכמה קשה לי ליצור שיחה איתך מלאה ברגש וקרבה, מהסוג שהיה בהתחלה. זה גרם לי לחשוב כמה פעמים לפני שחשבתי ליזום איתך שיחה אינטרנטית, מהסוג שהיינו עושים במשך כל ערב במשך שלושה חודשים ארוכים וטובים. כבר לא היו לי את הכוחות לרצות לנהל איתך שיחה ולשקול טוב טוב כל מילה כדי שחס וחלילה לא תביני נכון את מה שאני כותב (ונורא קשה להעביר לפעמים רגשות ונימת דיבור בצ'ט), אחרת זה היה מהר מאוד מדרדר לריב לא מובן ולייאוש. כמו כל השיחות בינינו, ניסיתי כרגיל להחמיא לך אבל נתקלתי בתגובות קרירות מאוד (הרבה יותר קרירות מאלו שאת טענת שאני נתתי לך מדי פעם, למרות שלא נתתי לך כאלו בכלל) שגרמו לי לחשוב שיש כאן משהו מזויף, שאין טעם להחמיא כי זה לא יוביל לשום דבר ועם זה כבר לא יכולתי להשלים יותר. בגלל זה החלטתי שדי, שעדיף לי בלעדיך. שלא תביני לא נכון (וגם אמרתי לך את זה), אני לא מצטער על אף רגע שהיינו ביחד. אני שמח שלקחתי את הצ'אנס הזה, שניסיתי, שהלכתי עם זה קדימה. היו לי הרבה התלבטויות בהתחלה, בעיקר בגלל ההתנהגות שלך בפורום שבו הכרנו. תמיד משכת שם צומי לכיוון שלך, ניסית בכל הכוח לסחוט מחמאות מכל העולם ותיעבת את כל מי שלרגע נתן לך ביקורת או לא התלהב ממה שהוא ראה. זה גם מה שאמרת שמשך אותך מבחינתי, בגלל שהתייחסתי אליך בצורה אדישה כי לא ידעתי מה את רוצה דווקא ממני כשאת עושה עיניים לכל גברברי הפורום ובמיוחד לאלו שבאופן קבוע כרכרו מסביבך עם הלשון בחוץ כל הזמן. אלו היו אותם אנשים שבמשך כל הזמן שיצאנו ביחד תיעבו אותי וכתבו לי כל הזמן הודעות שכל מטרתן להכניס לי קטנות, ואלה היו אלו שחזרו לסורם ברגע שהם הרגישו שמשהו התרופף בינינו, ואת כמובן שיתפת איתם אז פעולה. כשהחלטת לחזור לסורך לפני שנפרדנו, הערתי לך שזה מפריע לי אבל התעלמת מזה, וכשהתפוצצתי מכעס התעצבנת עליי בחזרה ותקפת אותי כאילו אני זה שאשם כאן. זה מה שערער כמעט לגמרי את האמון שהיה לי בך וזה מה ששבר אותי. הרגשתי שההתחלה הייתה מטורפת, מין זינוק חזק כלפי מעלה, משיכה שהתפוצצה פתאום ואני הייתי מוכן לשים הכל בצד בשבילך כדי לעשות אותך מאושרת. זה מה שעשה אותי מאושר. קשה לי להצביע על העובדה מתי כל זה התחיל לקרוס, אולי כשהייתי אמור לטוס לעוד חודש (ולא טסתי בסוף), אולי א[...]



תקציר הפרקים הקודמים

Fri, 15 Jul 2011 01:59:00 +0200

קליק אחד קטן על העכבר יכול לשנות הרבה דברים בחיים. אפילו שהוא כל כך קטן, ההשפעה שלו על מה שיבוא בימים, השבועות והחודשים הקרובים יכולה להיות מאוד משמעותית. אבל לפני זה צריך לחזור כמעט שנה אחורה בזמן. סוף יולי 2010, מועדי א' של הסמסטר האחרון מסתיימים ואחרי מנוחה קצרה אני מתחיל בחיפושים יותר קדחתניים למצוא עבודה אמיתית של אחרי התואר. היו תוכניות למועדי ב', אבל בגלל שהם באוקטובר, לא ממש חשבתי עליהם. חודשיים של נסיעות פה ושם בזמן שאני עדיין מתגורר בחיפה עפו להם ורגע לפני שאפשרות המגורים שלי בצפון הולכת, פתאום יש הפתעה. חברת הייטק גדולה החליטה לזמן אותי ליום ראיונות (זה מפתיע בהתחשב בגודל של החברות שהתראיינתי בהן עד אותו רגע ובעליבות של ההצעות שקיבלתי) וכמעט בלי מאמצים מיוחדים הצלחתי לצלוח אותו ולהתקבל לעבודה. במהלך החגים פיניתי את המעונות ופיזרתי את הדברים בין שני הבתים של ההורים כדי להתחיל בשלב הראשון של העצמאות. אוקטובר 2010, יום ראשון לעבודה. ההתרגשות עצומה, ואחרי שחתמתי על מלא טפסים וקיבלתי תג עובד, הגיע הזמן לרדת למחלקת רכב ולקבל את הרכב שלי. טוב, לא בדיוק הרכב שלי כי האוטו שהזמנתי אמור היה להגיע כמה שבועות אחרי. אז בינתיים התנהלתי בין שני הבתים תוך כדי פנטזיה על מקום פרטי משלי. די מהר התעוררתי מהפנטזיה הזו והתחלתי לחפש דירות בתוך תל אביב. ככה בדיוק, למרות המחיר היקר והצפיפות, החלטתי שאני רוצה לחיות את העיר ולפתח עצמאות. לקח קצת יותר מחודש ובאמצע נובמבר דרכתי בתוך דירה קטנטנה, חדר וחצי בלב הצפון הישן, והייתה לי תחושה שזה הבית. למחרת חתמנו על החוזה וכעבור שבועיים התחלתי לאסוף את כל הדברים שלי משני הבתים והתחלתי לחיות בפינה הקטנה שלי בעיר. ככה עברו הימים עד סוף מרץ, ואז קרא לי מנהל הפרויקט שהייתי בו. הוא הודיע לי שבגלל שאנחנו עומדים לסיים את שלב הפיתוח, יש צורך בצמצום הצוות ולכן הוא מעביר אותי לפרויקט אחר וחוץ מזה הוא מרגיש שלא איתגרו אותי מספיק ושם יהיו לי יותר אתגרים, וככה נדדתי מפרויקט בארה"ב לפרויקט בקנדה. הפרויקט הזה כבר היה בשלב הרבה יותר מתקדם ובאמצע ניהול של סדרות של בדיקות, ולא עבר הרבה זמן (חודש בדיוק) ובהתראה של שבוע נדרשתי לארוז מזוודה ולנסוע לתמוך בלקוח באתר למשך כמעט 4 שבועות. את רוב חודש מאי ביליתי בפרבר של טורונטו וקיבלתי שם את האתגר הזה. הבעיה הייתה שזה היה טיפה גדול עליי, והגעתי בלי מספיק ידע, עם טיפה שוק והרבה חששות שהתאמתו לאורך כל החודש. לא היו שם כמעט ישראלים ואת רוב הזמן העברתי עם חבורה של הודים שעבדו במקב[...]



TLV

Tue, 28 Dec 2010 00:08:00 +0200

איך יודעים שהקניות לבית עברו מהשלב ההכרחי לשלב הפינוק? כשמדובר כבר בדברים קטנים שלא משנים הרבה אבל גורמים למקום הזה שאני כבר קורא לו בית להפוך למקום שפשוט טוב לי לחזור אליו בערב. אחרי מרתון הקניות הגדול של מיטה, שולחנות, שידה, כיסאות, ספריה, כלים נוספים למטבח, מיקרוגל, אינטרנט וכבלים שהביאו איתם ביחד גם טלוויזיה גדולה הרבה יותר, לא הייתה סיבה להפסיק. כי צריך שיהיה פה גם שטיח (למעשה יש שניים, רגיל ואחד דמוי פרקט). גם כדאי להביא את הפלייסטיישן מאחקטן כי הוא גם ככה לא משחק בו וככה אני יכול להתאמן קצת בגיטר הירו שלא ממש יצא לי לשחק בו. וגם ראוטר יכול להיות נחמד מאוד, ככה לא חייבים לשבת עם המחשב ליד השולחן ואפשר לקחת אותו למיטה עד שהסוללה שלו מתרוקנת ולכתוב פוסט בזמן שאני רואה יציע העיתונות. ואם כבר, אז צריך לעשות גם מנוי לחדר כושר כי צריך להוציא קצת כסף בשביל הגוף אחרי שנתתי הרבה הנאה לנשמה.

אז כן, חודש וחצי מאז שחתמתי על החוזה וחודש מאז שבאמת נכנסתי לגור כאן כבר ממש כיף לי לחזור הביתה. לא כזה משנה שלפעמים לוקח לי חצי שעה לחפש חניה בערב כשאני חוזר הביתה (note to self: לא לצאת מאוחר הביתה אם אני רוצה למצוא חניה בצ'יק) או שחשוך כאן גם במהלך היום, שעדיין אין לי וילונות וזה קצת מציק כששומעים קולות של צעדים, וכמובן העובדה שאני לבד כאן. נכון, רציתי דירה לבד רק בשבילי, אבל אחרי זמן מסוים הלבד הזה מתחיל קצת לשגע. הלבד הזה מתחיל עכשיו מאבק פנימי בקוף אחר שיושב על הגב, שמונע ממני לנסות לפתור את עניין הלבד כל עוד אני לא מרוצה מעצמי. צעד ראשון להוריד את הקוף הזה עשיתי כבר אתמול, כשסגרתי על מנוי לחדר כושר במטרה להוריד את כל מה שהעלתי בחזרה אחרי הקיץ, אבל מתישהו הלבד יכריע ואני אבלע את הקוף הזה ואתחיל לעשות משהו יותר נורמלי עם עצמי. בסופו של דבר, צריך למצוא מישהי שתצחק איתי ביחד מהצרחות של יציע העיתונות לפני השינה (image)

וכל זה רגע לפני שסוגרים את החודש השלישי בעבודה, כשכבר יש מעמד מסוים ואני מרוצה מעצמי, מהסביבה ומהכל. נכון שקצת חופש תמיד יכול לעזור, אבל כשהמשכורת תיכנס בסוף השבוע, זה יראה שזה היה שווה את זה.

טוב לי.