Subscribe: And then the clouds will open for me
http://israblog.nana.co.il/blog_rss.asp?blog=59968
Added By: Feedage Forager Feedage Grade B rated
Language: Hebrew
Tags:
אם  אני  את כל  את עצמי  את  הוא  הזה  זה  כל  כמה  לא  לי  מה  על  עצמי  של  שלי 
Rate this Feed
Rate this feedRate this feedRate this feedRate this feedRate this feed
Rate this feed 1 starRate this feed 2 starRate this feed 3 starRate this feed 4 starRate this feed 5 star

Comments (0)

Feed Details and Statistics Feed Statistics
Preview: And then the clouds will open for me

And then the clouds will open for me





Copyright: Copyright 2016 Slackerbitch. All Rights Reserved.
 



MimsVK.com

Mon, 14 Apr 2014 11:27:00 +0200




מצבים

Sun, 06 Apr 2014 00:05:00 +0200

אם תהיתם איך מתקדמת הקמת פלטפורמת הבלוגינג העצמאית שלי, התשובה היא כמובן "בייסורים", אך בתוך כשבוע או שבועיים (לכל היותר!) אהיה מוכנה להשקה. אני מתרגשת מאוד מהאפשרות להיות משוחררת, מבלי להתחשב במגבלות הישראבלוגריות. כל בלוג באתר הזה, בין אם יכיר בכך או לא, מייצג במידת מה את ישראבלוג כלפי חוץ, מה שיכול להגביל את אופי התכנים שמתפרסמים תחת חסותו. מי כמוכם יודעים כמה פעמים בחנתי את גבולות הקבלה והמתירנות בישראבלוג... לכן, אני מוכנה לעבור לשלב הבא, לעצמאות החדשה שלי, לאחריות שמביאה עימה ההשקעה בכל פיקסל. לא פשוט לעבור מפלטפורמה קלה ואינטואיטיבית כמו ישראבלוג לפלטפורמה עצמאית, להתעסק באפיון, עיצוב, קצת קידוד והזנת תוכן. זה משונה כי אני מתעסקת עם זה מדי יום עם הלקוחות שלי, אך זו הפעם הראשונה בה אני נדרשת לשרת את עצמי. אני לומדת שיעור חשוב בענווה: זה ממש לא נעים להביט בדברים מקבלים צורה, באיטיות. אני יודעת שהכל בר שליטה בהתחשב במשאבים שעומדים לרשותי, והמשאב היחיד שחסר לי הוא סבלנות, ואולי קצת ראייה נבואית. גרוע מכך, בחרתי לבנות לעצמי אתר חדש בדיוק כשקיבלתי מחזור, אז אני מודה בבדיחות



My Israblog

Sat, 29 Mar 2014 10:02:00 +0200

אני מודה שצפיתי את המהלך הזה מראש. התחילו להזהיר אותי לפני שנים שפלטפורמה כמו ישראבלוג היא חבית נפץ ושלכותביה אין כל שליטה על החלטות עתידיות שיתקבלו במשרדי הבעלים... והנה העתיד הגיע. אני מקבלת בהשלמה את הרעיון שיום אחד, אולי ממש בקרוב, האתר הזה לא יהיה אלא דומיין פנוי לרכישה. אולי זה נשמע מוזר כשזה בא ממישהי ששפכה את דמה כאן במשך יותר מתשע שנים, אבל אתם כבר מכירים אותי: כשלא רוצים בי עוד, אני ממהרת להתיישר ולהמשיך הלאה, מבלי להביט לאחור. אתמול גיביתי את כל תכני הבלוג: תמונות, תגובות - הכל. בשבועיים-שלושה הקרובים אני מתכננת להקים בלוג חדש על גבי פלטפורמה עצמאית. כך תהיה לי שליטה בסוג התכנים שיופיעו, בעיצוב ובקשר המיידי אתכם. בהמשך, הייתי רוצה ליצור ארכיון לפוסטים נבחרים מהבלוג הזה, כדי שיהיו לכם - וגם לי - זכרונות להתרפק עליהם. אני חושבת שיש כאן טקסטים טובים שלא מגיע להם להיקבר, ואני יודעת שחלק מכם לא יסלחו לי אם לא אנגיש את "תומס וקלרה" ופוסטים דומים. זה יקח זמן. בטווח הקצר, של החודש הקרוב, אני פשוט רוצה לבנות לעצמי מקום חדש שיוכל להכיל את המחשבות העדכניות שלי. אחר כך אתפנה ל



סטטוסים סלובניים

Wed, 26 Mar 2014 20:54:00 +0200

היה לי מאהב, מוג לב, שאהב אותי בצניעות: לא התלהב או התערב ולא ידע שזו טעות. וכשפגשתי מאהב אחר, כופר, חששתי שלא יתמוך באמנות אך הוא חוזר ואומר: "איתי, את לא צריכה למות." איך מסבירים את החיים לנערה שכבר ויתרה על אנשים, על ריגושים... ופתאום מצאה? מימס



פורים שמח!

Sun, 16 Mar 2014 19:06:00 +0200

מימס



הטוטאליות של האהבה והפטאליות של הרעוּת

Tue, 04 Mar 2014 19:29:00 +0200

את שנותיי המשמעותיות ביליתי בגפי, באופן זה או אחר. משימת החיברות היתה נבזית כלפיי, גם אם מביך להישען על האמתלה הזו בגיל עשרים וארבע. את שנותיי המוקדמות ביותר ביליתי אפופה זרות על שלא דיברתי את שפת הילידים. לקח לי כמה שבועות להבין את משמעות המילה "קלמר", ושבועות רבים אף יותר להבין ש"ילקוט" הוא בסך הכל תיק גב. במשך חודשים ארזתי את עפרונותיי בתיק איפור ישן של אמא, ותיק טיולים פשוט למראה תפקד כילקוט, בכיתה מלאה תיקי טרולים, ברביות ופאוור רנג'רס. מטורף לחשוב ששפה שנייה יכולה לפעור חורים גדולים כל כך בהיכרות עם בני גילי, בפרט כשנולדתי בארץ. כשאני מקדישה לכך עוד מחשבה אחת, אני נזכרת במקרה שאירע בגן חובה. אינני זוכרת אם כתבתי עליו כאן, יתכן שכן: הגננת הציבה לוח עץ כבד ממנו הזדקרו שורות מדויקות של מסמרים. היו לה כשלושים לוחיות מתכת קטנות, בכל אחת מהן נוקבו שני חורים קטנים לתלייה באמצעות המסמרים. על כל לוחית התנוסס שמו של ילד. בראש לוח העץ הציבה כמה צבעים: חום, ירוק, כחול, שחור. היא מיינה את לוחיות השם בטורים תחת כל צבע בהתאם לצבע עיניו של הילד. את הלוחית שלי מיקמה בסוף, בין שני צבעים - חום



קינה פברוארית

Wed, 26 Feb 2014 20:27:00 +0200

1. ניהיליזם זה לשאול "יש לך עדשות?" כי איןאמונה בעינייםרואות. 2. יש לישלוש אזרחויות ואנישונאת לצאת מהשכונה; פוסטמודרניזם הגיעלחיפה. 3.השיננית ייעצה, "אלתתחתני לעולם, "את כל כך צעירה." ומילאהאת פי דם. 4."עלמה את כותבת?" מ'התעניין. "עלניהיליזם" הוא פנהלהתבונן. 5. "אתממש מיקובסקי..!" לעגבחיוך אווילי. "אזעל מה ראוי לכתוב?" "עלהזין שלי."



פעורה

Tue, 18 Feb 2014 20:00:00 +0200

כשנותרים ללא מילים מחרישים ברעש המחשבות. התחלתי לקרוא בשנית בכתבי דה סאד. רציתי להיזכר בז'ולייט האופורטוניסטית ובז'וסטין הנאיבית להכאיב. חשבתי רבות על המקרה בו נתבקשה האחרונה להטיל מימיה על פרצופו של נבל זדוני כדי להימנע מאונס. באיזו אגביות מגולל המרקיז סצנה שומטת-לסת, כמו היה זה עניין של מה בכך! באיזו ערמומיות הוא מפתה את קוראיו ומצמיח בהם רצון להעלות קורבן אדם. פעמים רבות מדי קנאתי בהרפתקאותיה של ז'וסטין, בגילויים שגילעו הלם וזעזוע בליבה הקטן. נדמה שדבר אינו מעורר בי תחושות אלה יותר. אין לי מכאובים מלבד צוואר תפוס, רקות פועמות וכּוּס בעל מימדים צנועים מדי. את כאב האכזבה היומיומית שלי מעצמי אי אפשר להכניס לספר בכל מקרה. אני אידיוטית שימושית, ואין לי דבר אחד לזקוף לזכות עצמי: כשלתי במלאכת הכתיבה, כשלתי במלאכת ההרזייה, כואב לי כשאני עושה סקס לפני העבודה. מבועתת מכשלון, אני מניחה לעצמי להסתייד במיטה. אני נחה מאובנת, מאוּבּדת, מטומטמת מצפייה בפיקסלים. מוטב היה לעולם אם הייתי משליכה את עצמי ממגדל, או משתינה על פרצופו הייגע של עורך ספרות רב-השפעה. פעורה ונכונה, כשהכל כל כך אטום.



Vilma's Budapest

Mon, 10 Feb 2014 22:56:00 +0200

אתם יודעים איך אומרים שלא משנה איפה אתה נמצא, אלא מי שנמצא איתך? בודפשט הוכיחה לי בפעם המי-יודע-כמה שמ' יכול לשדרג כל תפאורה ולהפוך גם ימים אפורים לנוצצים. אל תטעו בדבריי, בודפשט יפיפייה ומוארת לבלי די - במיוחד בכריסטמס - אך בהתחשב בעובדה שהגענו אליה כחלק מקבוצה מאורגנת, נסענו 6 שעות באוטובוס מוינה כדי להגיע אליה ומתברר שבכלל הייתי בדכאון נוראי, חוויתי אושר עילאי במהלך הימים בעיר. ההתרפקות על זכרונות השבוע שבילינו בהונגריה מעלה בי תחושות רומנטיות ומשכרות (כנראה בגלל כל הגלינטויין והטוקאי ששתיתי שם), לכן אבקש מכם לתזכר אותי: אל תתנו לי להגיע לסוף החודש הבא מבלי לכתוב בפירוט על הטיסה שלנו ללונדון! זה יהיה עוול נוראי אם אכתוב על בודפשט ולא על לונדון... אוקיי, מתחילים. נחתנו בוינה בבוקרו של יום שבת. לו ידענו כמה שעות מחכות לנו בישיבה באוטובוס, אולי היינו טורחים להוציא את כרית-הפינגווין שלי מהמזוודה ומתפנים בנוחות בשדה התעופה ולא בפאב קטנטן וריק מלקוחות באמצע כפר פרימיטיבי על הכביש בדרך לגבול ההונגרי. אחרי כמה שעות של ישיבה, נמנום, פתירת תשבצים, מעט כתיבה ועצירות בתחנות דלק, המראה של



מזג אוויר

Fri, 17 Jan 2014 16:44:00 +0200

כשאני עולה על המשקל האלקטרוני במטבח ומגלה שעליתי חצי קילו, האינסטינקט הראשון שלי הוא לפנות אל המקרר ולהוציא גלידה מהמקפיא. בהפרש של שבועיים, שני אנשים אמרו לי שאני טוטאלית, אז אני מתחילה להאמין להם. "אם כבר, אז כבר" לא ממש מתאר את זה. זו מעין הלקאה עצמית הפוכה, ניסיון מטורף ומטופש להצדיק את חצי הקילו על המשקל, להטביע את האכזבה בבליסה. אני תופסת את עצמי ברגע האחרון אך למשך שבריר שנייה אני זועקת ללא קול וגל אדיר של עצב משתלט עליי. אני סוגרת את דלת המקפיא ותכף אני שבה להכרתי, ממשיכה בשגרת יומי באין מפריע ואיש לא יכול להבחין. גם אתה מעין חצי קילו. אני מכשילה את עצמי מולך, לא תמיד במודע, כדי להצדיק בעיני עצמי את כל הרע הזה שאני חשה. "דיברת על גברים אחרים," אני אומרת לעצמי, "מה, את בכיתה ח'? את חושבת שזה מרשים מישהו? זה פתטי." "מי צריך את כל הפאוזות הדרמטיות האלה?", הקול המלקה ממשיך, "את מצדיקה את גילך ומביכה את עצמך." החלק האחרון הוא לא לגמרי נכון: ההתנהגות הזו פתטית בכל גיל, ודאי שבגיל עשרים וארבע. באשר למבוכה... היית נדיב כלפיי, כמו פנית אל טיפות הגשם ולחשת "יום אחד תוכלו להיות ק